מה שמייחד את ההצגה אינו רק הנושא, אלא גם הבחירה האמיצה בליהוק, השחקנים על הבמה אינם שחקנים מקצועיים, אלא שורדים ושורדות אמיתיים מהמסיבה. הדמויות המרכזיות הם שהיו שם, נמלטו, התחבאו, והצילו אחרים, והם מגלמים את עצמם מול הקהל. הם מציעים את קולם ואת גופם כעדות חיה. זו בחירה בימתית נדירה, אולי אפילו חסרת תקדים שמטשטשת את הגבול בין אמנות למציאות והופכת את המופע למסמך אנושי.
כבר בתחילת ההצגה מקבלים הצופים אזהרת טריגר. הם מעודכנים שבמהלך ההצגה ישולבו קולות ירי, פיצוצים, אזעקות וצעקות בערבית. זו אינה רק אזהרה טכנית, זו הזמנה להיכנס לטריטוריה רגשית טעונה ,שמצריכה אומץ לא פחות מזה של המשתתפים. הבחירה לעשות שימוש באזהרה, מדגישה כי המופע אינו מבקש להקל על הקהל, אלא להכין אותו למפגש בלתי מתווך עם הטראומה.
המסרים של "אזהרת טריגר", הם בין האישי לקולקטיבי. ברמה האישית כל עדות היא סיפור הישרדות ייחודי, מסע פנימי של מי שנאבקו על חייהם וממשיכים להיאבק גם כיום על נפשם. ברמה הקולקטיבית ההצגה מציבה מראה לחברה הישראלית כולה.
אחרי המופע מתקיים שיח עם השורדים, שבו הגבול בין במה לאולם נעלם לחלוטין. ברגעים האלה מתברר שהתיאטרון הוא לא רק אמנות, אלא גם כלי טיפולי, חברתי ופוליטי.
ייחודה של ההצגה בולט במיוחד כשמשווים אותה לרפרטואר הרגיל של הקאמרי. בעוד רוב ההצגות מבוססות על מחזות קלאסיים או יצירות דרמטיות שנכתבו על ידי מחזאים, כאן מדובר ביצירה דוקומנטרית חיה, שנכתבת ומתעדכנת כל הזמן עם השורדים עצמם. אין כאן תפאורה מפוארת או משחק מוגזם. הבמה ריקה יחסית, והעוצמה נובעת מהנוכחות האנושית. העבודה על ההצגה נמשכה חודשים ארוכים וכללה ליווי פסיכולוגי צמוד. השורדים עברו תהליך של כתיבה, תנועה ושיחה, עד שהצליחו לגבש יצירה תיאטרונית של ממש. התוצאה היא שילוב יוצא דופן של רגעים קשים וכואבים לצד הומור מפתיע, כזה שצומח דווקא מתוך החושך.
התרעות פיקוד העורף