"היה לנו ברור מההתחלה שזה צריך להיות משהו אחר", אומר בנית. "השחזור לא נאמן למקור במאה אחוז. הנאמנות למקור היא רק מבחינת הקומפוזיציה, אבל הנוף שונה. את המכולה מחליפה איסכורית לבנה, המוכרת לנו מאתרי בנייה. זה סימבולי ליכולת לבנות מחדש את הסיטואציה ולברוא מחדש מציאות שיש בה משהו שלו ונינוח. בתמונה המקורית חלק מהאנשים בלי חולצות, פצועים, אפשר לראות את האימה. בתמונה החדשה התחלנו לאט־לאט להשתחרר מרגעי האימה. רצינו להחליף את הפחד ברגעים של תקווה".
"בעבודה החדשה, המשותפת, רצינו להבהיר מה הרגשנו ברגע שהגיע צוות שלם של לוחמים", מוסיפה נעים. "התמונה החדשה מביעה תקווה, חופש, חברות. כולם לבושים כאילו הם הולכים לאיזה חג ביחד, והמרחב הפתוח מעיד על חופש, בניגוד לתמונה המקורית".
החיבור בין נעים לבנית הגיע דרך השותפים לפרויקט: מועדון החברים של THE GEORGE וקהילת שבט הנובה. "כשקיבלתי את ההודעה על קיום הפרויקט מקהילת שבט הנובה, חשבתי שזו אחלה הזדמנות להכיר אנשים חדשים, וגם להיות בעשייה וביצירה, מה שאחרי 7 באוקטובר הפך עבורי קצת יותר מאתגר", אומרת נעים.
התערוכה תתקיים מחר (חמישי) במרחב הלייף סטייל THE GEORGE TEL AVIV. ההכנסות ממכירת היצירות באירוע ייתרמו לעמותת קהילת שבט הנובה ויוקדשו להמשך פעילותה, לתמיכה בשורדים, במשפחות הנרצחים ובמשפחות החטופים.
"כשניגשים לפרויקט כזה, מטבע הדברים יש לשני הצדדים הרבה חששות", אומר בנית. "צריך להיות מאוד רגיש, צריך להבין מה אומרים ומה לא אומרים. לפני המפגש עם עדן לא באמת ידעתי למה לצפות, למרות שלפני כן עשינו שיחת הכנה. לשמחתי עדן מהר מאוד הפכה את הכל להרבה יותר חופשי".
"בשיחת הטלפון הראשונה, עוד לפני המפגש הראשון בינינו, אמרתי לאיתי שמבחינתי אנחנו חברים ושירגיש חופשי לדבר איתי על הכל", מספרת נעים.
בנית: "הפתיחות של עדן והיכולת שלה לספר את מה שעברה בצורה בוגרת וגם לחשוב על כיוונים אמנותיים סביב זה, מאוד ריגשו אותי. זה גם מאוד הקל את התהליך, הביא לסיעור מוחות שלא נגמר. יש בינינו פער גילים לא קטן, ועדיין הרגשתי שהדרך שבה היא מדברת ומסתכלת על מה שהיא עברה, יש בה משהו מאוד בוגר".
נעים, שהייתה בנובה עם בן זוגה וקבוצת חברים, מקדישה כיום את זמנה ליצירה ולהנצחת חבריה שנרצחו, שיר חנה ג'ורג'י ז"ל ועמית לוי ז"ל. כעת היא חוזרת למה שהיה אז, באותם רגעים מסויטים: "אחרי שהחל ירי הטילים, אני ובן הזוג שלי הגענו ברכב לכביש 232. שם, ממש בכניסה לחניון רעים, היה פקק אדיר. כשהתחילו צעקות שיש מחבלים בכביש, ירדנו מהרכב והתחלנו לברוח ברגל, בזמן ירי חי שנורה לכיוון שלנו. הגענו למטעים ליד קיבוץ בארי, שם התחבאנו במשך שעות. היו שם אנשים נוספים, ביניהם פצועים.
בערך ב־12:30 הגיע אלינו במקרה כוח מג"ב, שבא לחלץ זוג שהיה לידנו. הכוח חילץ אותנו לאופקים. היה שם כאוס מוחלט, מספר מטורף של פצועים שמגיעים בכל רגע. לקראת שעות הערב הגיעה שיירה של אבות שהסיעו את בניהם המילואימניקים לעוטף להילחם. בחזור הם הציעו לנו טרמפים לאזור הצפון. בכל רגע ביום הזה אפשר היה למות. המטרה הייתה לשרוד, כשאת לא יודעת אם זה בכלל אפשרי. היו רגעים של אימה גם אחר כך, כשגיליתי שחברים שלי נרצחו.
היום הזה שינה את תפיסת העולם שלי לגבי החיים. את מבינה שבכל יום עלול לקרות משהו רע. זה הפוסט־טראומה והחרדות שמגיעות. אני נמצאת בטיפול. במשך שנתיים אני מדברת את 7 באוקטובר, ובסופו של דבר בחרתי לעצמי את הגרסה שנוח לי לדבר אותה. זו שליחות לתקשר את מה שעברנו, שאנשים לא ישכחו מה היה, אבל שיוכלו לקבל את הסיפור שלי בגרסה שאפשר להכיל".
בנית: "תיארתי לעצמי שעדן סיפרה פעמים רבות את מה שעבר עליה, אבל עדיין היא הפתיעה אותי בצורה שבה היא דיברה וגם העובדה שתוך כדי מה שעברה שם, היא טיפלה בפצועים באופקים. המוד ההישרדותי שלה הפך מהר מאוד לעזרה לאחרים".
בנית: "כולנו במדינה עברנו איזושהי טראומה בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה, לכן גם מהצד שלי זה היה לגמרי סוג של עיבוד והתמודדות. זה לקחת את החוויה הכי קשה שעברנו במדינה ולטפל בה ביחד עם מישהי שהייתה נוכחת בסיפור. אני זוכר את הרגע שבו עדן הראתה לי את התמונה המקורית, כשהיא מתחבאת מאחורי המכולה. זה היה רגע שממש בעט לי בבטן".
נעים: "בסוף כל מפגש היינו יושבים איזה רבע שעה בשקט, רק מעכלים את השיח, מעכלים על מה דיברנו. איתי ואני עברנו תהליך חברי בתוך היצירה הזו, הוא נתן לי להרגיש הכי בנוח. המטרה הייתה לבנות את העבודה כשיתוף פעולה בין שנינו ולהביא איזושהי נקודת מבט מ־7 באוקטובר. האופן שבו כל אחד הצליח להביא את הראייה שלו לתוך היצירה היה עוד דרך לעבד את הסיטואציה, להיזכר ברגעים מסוימים, להבין מה אנחנו רוצים להוציא מהתוצר הסופי".
הם מספרים שעד לתוצאה הסופית, היו מאות ניסיונות. "היו לנו כל מיני רעיונות בראש", אומר בנית. "גם לגבי עדן, איך היא תעמוד, וגם לגבי הקומפוזיציה של האנשים בצילום, שחלקם שורדי נובה".
נעים: "בסופו של דבר 7 באוקטובר נגע בכולם. הייתי רוצה שכל אחד יוכל לחקור את היצירה מהמקום שלו, שיוכל רגע להסתכל על האנשים, על האינטראקציה".
בנית: "בדרך כלל אני מעדיף לא להיות במקום שבו אני מנסה לגרום לאנשים לרגש מסוים, אחרת זה מצמצם בעיניי את העבודה. בסופו של דבר, הצופה מגיע לתערוכה שהקונטקסט שלה ברור. אני גם חושב שהכוח בעבודה החדשה יכול להיות מנותק מהתמונה המקורית. זו עבודה שיכולה לעמוד בפני עצמה. היא מספיק חזקה מבחינתנו ומבחינת התהליך שעברנו".
התרעות פיקוד העורף