"הבן שלי, לוחם במילואים, כתב לי: 'אבא, אני נמצא בכפר עזה, אי אפשר להאמין מה קורה פה'. אמרתי לו לשלוח תמונה. הוא ענה שהוא לא מרגיש שיש לו זכות לצלם. אמרתי לו: 'צלם', והוא צילם תמונה אחת של בית מחורר מקליעים. הראיתי אותה לענתי, והיא אומרת: 'זה הבית של סיון'", מספר טרן.
"זה צירוף מקרים מדהים, אבל הוא לא קורה לי בפעם הראשונה", אומרת אלקבץ. "הייתי בל"ג בעומר בברוקלין, נכנסתי לחנות לקנות מטרייה. המוכר ראה אותי, שמע את הקול שלי ואמר: 'את אמא של סיון?', ואז הוא מראה לי סרטון שצילם בבית של סיון. הבית שלה הוא היחיד שפתוח כיום בכפר עזה. הגיעו אליו עשרות אלפי אנשים, מהארץ ומהעולם".
עוד היא מספרת "עלה לנו בבריאות להשאיר אותו פתוח, כי מבחינת תושבי הקיבוץ הוא היה צריך להיות סגור, שאף אחד לא ייכנס אליו, לא יחדור ל'פרטיות' של התושבים, שלא תהיה 'תיירות שכול'. אבל אני אומרת להם: 'אם אנחנו לא נראה מה עשו לנו פה, מי יראה?'. כל כך הרבה אנשים אנחנו מקבלים שם, תמיד פגשתי שם רק עיניים של הזדהות, של כאב, עיניים שמביעות רצון להיות שותפים. אנחנו משקיעים הרבה אנרגיות כדי שהשכונה הזו של הדור הצעיר תישאר לנצח כמקום של עדות למה שקרה בעוטף".
טרן מספר כי אחרי המפגש עם ענתי הוא חזר לסטודיו ויצר את היצירה "אם תזכרי אותי סיון", שהעניקה לתערוכה את שמה. "היא מורכבת מהתמונה שהבן שלי צילם, מתמונה של סיון מטיול בחו"ל, ומחומרים שונים. התמונה הזו מסמלת את החיבור העמוק לאסון הפרטי של משפחת אלקבץ ואת תחושת הכאב והזעם שלי ושל כולנו", הוא מסביר.
"התמונה הזו עוררה בי התרגשות שלא ניתן לתאר", אומרת אלקבץ. "היינו אז לקראת סוכות. גדעון הוסיף הקדשה לתמונה, שסיון מזמינה את האושפיזין לסוכה, לבית שלה. הגדלתי את התמונה, הוספתי עליה את הכיתוב 'עולו אושפיזין עלאין קדישין', הדפסתי אותה, והיא הייתה איתנו בסוכה".
זיכרון, אמנות ותיקון
אלקבץ תיעדה בצילומיה את המראות שאליהם נחשפה כשהגיעה ב-3 בנובמבר 2023, לראשונה אחרי האסון, לביתה של סיון. "פגשתי מראות מזעזעים", היא אומרת. "פגשתי דם, דם. מעולם לא חשבתי שדם יכול להישפך כמו מים. האינסטינקט שלי היה לקחת את המצלמה, ורק דרך המצלמה להסתכל על הדברים".
בצילומים בתערוכה נראים בין היתר מחברת של סיון, פיג'מה שלה, כרית מנוקבת בכדורים ונעל אחת של נאור, שטובעת בבוץ הדם. "רואים גם סידור ורוד שאחותי קנתה לסיון לבת המצווה שלה ונשמר בתוך כל בוץ הדם הזה", מתארת אלקבץ בכאב. "בכניסה לבית רואים את הכתובת של זק"א: 'שרידי אדם על הספה'. התמונות האלה מדברות על האכזריות, על ההרס".
עבודותיו של טרן המוצגות בתערוכה חוזרות אחורה ונותנות ביטוי למלחמת יום הכיפורים, בין היתר על ידי שילוב תצלומים וחפצי צבא אותנטיים מאותה תקופה. כך למשל בעבודה "ארגז החול. יזכור." נראה צילום של זחל טנק שרוף שקוע בחול. ביצירה "תרמיל הזיכרונות" נראה התרמיל הצבאי שלו ועליו תמונתו מהיום הראשון של הפסקת האש, עם הכיתוב: "רות. סוף?". "השאלה אם יהיה סוף למלחמה נמשכת מאז ועד ימינו", הוא אומר, "והזיכרונות בתרמיל הולכים איתנו לאורך כל הדרך".
"אני איבדתי את הנשמה שלי", אומרת אלקבץ. "כאמא של סיון היה הכי פשוט לשקוע איתה, להיות איתה בתוך המוות שלה. אבל אני מרגישה שאנחנו שליחים של סיון. יש לנו תפקיד, להראות לעולם מה קרה שם. שואלים אותי, 'מה, לא פחדתם לגור בכפר עזה?', ואני אומרת שלשנייה לא פחדנו. מכרו לנו ביטחון. מה שקרה שם ב-7 באוקטובר, אסור היה שיקרה. מי שלא מילא את תפקידו בשבת הזאת צריך לעמוד לדין".
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי בן 20, בסוף קורס קציני שריון, שבטוח שעם יד קשורה מאחורי הגב ננפנף את הערבים לכל הרוחות", מספר טרן. "לחמתי בגזרת התעלה וחוויתי כמו כל חבריי הלוחמים את ההפתעה הענקית, את מחירן של עצימת העיניים, היהירות, השאננות".
עוד מוסיף "בליבי צורבת עד היום תחושת ההחמצה הענקית על חיים רבים שלא באו למימושם, והכעס על האופן שבו התנהלו הדברים במלחמה. הייתי אמור לפתוח תערוכה בשמחת תורה 2023, לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. ואז הגיע האסון הנורא של ימינו אנו. בימים הראשונים הייתי משותק, בוהה במראה הטויוטות הלבנות חוצות את היישובים. פתאום הכל התחבר, ובעיקר הכל מצמרר".
שנהיה ראויים
"זה היה פרץ יצירה בלתי נגמר", מתאר טרן. "בחרתי להפוך את חוויית האובדן לבקשת תיקון, לזיכרון שמעורר אחריות. לא לכאב שמשתק, אלא לכאב שדוחף לפעולה. מתוך החורבן, האמנות מבקשת להצביע על תקווה לא כקלישאה, אלא תקווה כמעשה".
אלקבץ: "למפגש ההיכרות הגעתי עם שני קלסרים ומאות תמונות. העבודות של גדעון היו פיזית מונחות במרחב על הרצפה. כל עבודה שלו כל כך מדברת. בעבודות שלו אפשר לראות מצד אחד מוות, אבל מצד שני גם חיים ואת הצורך של אנשים כמונו לא לשקוע לתוך המוות, אלא לקום ממנו, לראות מה אפשר לעשות איתו".
"בתערוכה יש גם עבודה שלי בשם 'ההיבריס', המבטאת את חטא הגאווה, הרהב, היהירות ועצימת העיניים שקדמו לשתי המלחמות", מספר טרן. "יש חיבור ענק בין הדברים: ההיבריס הישראלי, אם לא נירפא ממנו, נשוב ונתרסק פעם אחר פעם".
"יש המון דמיון בין שתי המלחמות הללו: בזחיחות הדעת, בהיבריס", אומרת גם האוצרת זלכה ניבודובסקי. "מבחינתי, המסר המרכזי של התערוכה הוא החשיבות שבזיכרון ובהנצחה של יקירינו כחלק בלתי נפרד מתהליך השיקום והתקומה שלנו כיחידים וכאומה. יש כאן מסר של תקווה".
"התערוכה ייחודית בעצם עיסוקה בשתי מלחמות שבאו בהפתעה ובלי תכנון", מוסיף האוצר פולק. "הפרויקט מציג שני אמנים שהחליטו להעלות למודעות את התפקיד של תיעוד והנצחת חפצים שהיו רלוונטיים למציאות הזו של המלחמות".
התרעות פיקוד העורף