ואלו שאלות שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו, גם אם אנחנו משוכנעים שדרכנו צודקת ושהמלחמה הזו צודקת, וכמובן לא הייתה מלחמה צודקת יותר מהמלחמה הזו. נשאלת גם השאלה, אם יש נקודה שבה אתה מרפה. הרי אחרי מלחמת העולם השנייה היו ניצולי שואה שהצטרפו לחבורות נוקמים כדי לנקום בנאצים, והיו כאלה שרצו פשוט לחיות את חייהם ולהשאיר את העבר מאחור".
הוא מוסיף: "מבחינתם, אם אתה יהודי, אתה צריך למות. וב־7 באוקטובר הם רצחו כל מי שראו, גם לא רק יהודים. זה מפוצץ אותך בשאלות של מוסר. המקום של חמלה, של נקמה, של סליחה ושל נתינה. בסוף ימיו עובר זינגר, גיבור ההצגה, לפאזה של נתינה, וכך הוא מנסה לרפא את עצמו".
זיכרונות עלובים וכואבים
"זינגר הופך לאיל נדל״ן הרבה בזכות המוח שלו, אבל גם באמצעים מפוקפקים", מסביר ברוך. "הטראומה שלו לא מניחה לו, והיא מייצרת אצלו התנהגות שמתרגמת את החוויה שלו באופן שלילי. הוא עצמו נהיה סוג של מפלצת. אני נכנס לסיפור כמי שגזל ממנו את האנושיות שלו: מירצ׳וק, שומר אוקראיני באושוויץ – אנטישמי, אכזר, ממש זיקוק של רוע".
הוא מספר: "יש שני פרקים לדמות הזאת בהצגה: באושוויץ, כשהוא בשיא כוחו וכיעורו, ובשנים מאוחרות יותר, כשהוא כבר אדם שבור, זקן ועלוב. בשלב מסוים בחייו החדשים, זינגר נתקל בשם מירצ׳וק על כרזה של הצגת תיאטרון. זהו שם משפחתה של רובי, בתו של השומר. זינגר מתקרב אליה, מתאהב בה ומבין שיש לו הזדמנות לסגור חשבון עם אביה".
ברוך מוסיף: "כשהם נפגשים סוף־סוף, מירצ׳וק כבר בכיסא גלגלים, שבר כלי. זינגר שואל את מירצ'וק אם הוא זוכר אותו, וכשמירצ'וק עונה בשלילה, זינגר מבין שהמסלול של נקמה לא מביא נחמה ולא ריפוי. הוא מתחיל להשתנות, ואפילו נהיה פילנתרופ. הוא לא מוצא שקט. השאלה ‘מה אני?’ נשארת – אבל הוא מפסיק להיאחז ברוע".
"וזה אולי הדבר הכי חשוב במחזה: ההבנה שאף אחד מאיתנו לא אלוהים. בסוף כולנו בני אדם, עם זיכרונות עלובים וכואבים, ועם היכולת לבחור לאיזה צד אנחנו הולכים. זו הצגה בומבסטית ונהדרת, ולדעתי אסור שאדם ילך לעולמו בלי שירשום ברקורד שלו צפייה בה", ברוך מדגיש.
עבור ברוך, אחד השחקנים הבולטים והמוערכים בתיאטרון הישראלי, המשחק אינו רק מקור פרנסה ותשוקה. "האופי האנושי נאחז בשגרה", הוא מסביר. "אני תמיד האמנתי שהדרך הכי טובה לעבור טלטלות היא להמשיך את שגרת היום. מה לא עברנו פה במדינה? פיגועים, מלחמות, קורונה".
תקופת המלחמה זימנה לו מפגשים מיוחדים עם קהל. "בתחילת המלחמה הופעתי עם צוות ההצגה 'עוץ לי גוץ לי' בבתי מלון של מפונים, בפני משפחות וילדים", הוא מספר. "עשינו ערבי קריאה של ספרות ועוד, עד שהסבלנות של המפונים נגמרה כי הם היו במצוקה. כשחזרנו לאולמות, הם הגיעו לתיאטרון בקבוצות".
"אתה יודע מה למדתי?" הוא שואל ועונה: "שבשעות כאלה אנחנו, השחקנים, הופכים להילרים, מרפאים. הקהל בא להגיד לנו: 'תראו לי משהו יפה, תנו לי תקווה, תנו לי פנטזיה'. וזה מרגש בכל פעם מחדש. יש לנו שליחות. אנחנו עוזרים לאנשים לנשום". כשמדובר ב"זינגר", הוא מוסיף, "אנחנו לא רק מנחמים, אנחנו גם מאתגרים. שלוש שעות של שאלות מוסריות ואקטואליות שנוגעות בבפנוכו של מה שקורה כאן עכשיו".
לנצח את הגיל
בקולנוע ובטלוויזיה הוא בלט ב”קיץ של אביה”, “שירת הסירנה”, “קו 300” ועוד, וגם דיבב באופן בלתי נשכח בקלטות ובסדרות לילדים. ברוך זכה בשורה ארוכה של פרסים, וב־2022 זכה בפרס מפעל חיים של הקאמרי.
לצד שמירה עיקשת על הגוף, נפשו של ברוך רגועה מאי פעם. הוא מודה שבגיל מוקדם, חלומות שלא התממשו כאבו יותר. היום הוא מסתכל גם לאחור בסיפוק: “לא הגשמתי הכל, אבל עם מה שהגשמתי אני חי בשלום. כל תפקיד חדש הוא מתנה ובונוס מצטבר. אפילו לתסריט שבו אני לא מקבל שום תפקיד התכוננתי. וגם זה בסדר. יש משפחה, יש נכדים, יש חיים”.
התרעות פיקוד העורף