"כעבור כמה ימים חזרו החטופים החיים. מייקל אמר: 'הנה, הם חזרו, אפשר לחגוג'. אמרתי לו שעדיין לא מרגיש לי נכון לחגוג, כל עוד לא כל החטופים החללים חזרו, אז ציינתי את יום ההולדת בקטנה. בפרמיירה של הסדרה 'הורסת' חגגו לי, בהצגה 'הערת שוליים' הרימו לי חגיגה, וכל הקהל, בהשתחוויה שלנו בסוף ההצגה, עמד והריע לי, ואני לא ידעתי את נפשי. התרגשתי כמו ילדה קטנה".
נעולה על עלייה
אנקורי נולדה וגדלה בארצות הברית, בזמן שהמשפחה שהתה שם בשליחות של אביה מטעם המדינה, פרופ' צבי אנקורי, היסטוריון וסופר. "החיים שלנו היו באמריקה, אבל בכל קיץ באנו לישראל, ובבית דיברנו רק בעברית. למרות שהייתי אזרחית אמריקאית, ידעתי שמבחינת הזהות שלי אני ישראלית", היא מספרת.
"המשפחה שלי אקדמאית, אחותי גנית ואבא שלי פרופסורים. אני החריגה. המשחק והבמה היו חלק ממני מילדות, והרגשתי שכל יום שבו אני לא על במה, הוא יום מבוזבז. בארצות הברית שיחקתי בתיאטרון ילדים ונוער. התפקיד הראשון שלי היה שפן במיוזיקל 'עליזה בארץ הפלאות'. לא היה סיכוי שלא אעסוק במשחק, זה היה הייעוד שלי. הייתי זקוקה לזה, זה בער בעצמותיי. אני חושבת שאת כישרון המשחק והדיבור קיבלתי מאבא שלי, כי כשהוא היה מעביר הרצאות, אנשים ישבו פעורי פה. הוא היה מלהיב".
בסיום התיכון קיבלה אנקורי צו גיוס. "הלכתי לקונסוליה בניו יורק ואמרתי שאני רוצה להתגייס, ומעוניינת להיות בלהקה צבאית, זה היה החלום שלי מגיל צעיר", היא משחזרת. "מכיוון שהתקבלתי ללימודי דרמה באוניברסיטת ייל, בקונסוליה ניסו לשכנע אותי לא להתגייס מיד אלא ללמוד באוניברסיטה ואז להגיע לצבא כעתודאית, אבל לא רציתי.
"הייתי נעולה על עלייה ושירות עם אנשים בגילי. דחיתי את ייל, עליתי ארצה והתגייסתי ב־8 באוקטובר 1973, כלומר, ביום השלישי לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אף על פי שתכננתי לחזור לניו יורק וללמוד בייל אחרי הצבא, החלטתי בעקבות המלחמה להישאר בארץ לתמיד. כשהופעתי בפני הלוחמים בשוך הקרבות, הבנתי את הזכות ואת המשמעות של להיות ישראלית במדינה שלי".
"היינו צוות קטן", היא אומרת. "הופענו שבוע בסיני ושבוע ברמת הגולן. הופענו במוצבים, לקול רעמי התותחים. זו הייתה חוויה לא קלה. בן דודי נהרג במלחמה הזו. פעם אמרתי שמלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת וייטנאם שלנו, מאז קרו דברים גרועים יותר, בראשם 7 באוקטובר. הרגשתי שדור שלם של מנהיגים נהרג לנו ביום כיפור. לא האמנתי שהתחושה הזו תחזור 50 שנה אחר כך".
עם שחרורה מהצבא פנתה אנקורי ללימודים באוניברסיטת תל אביב ("אבא שלי, הפרופסור, אמר שמשחק זה מקצוע רציני וצריך ללמוד אותו") והוציאה תואר ראשון מהחוג לאומנות התיאטרון. את קריירת המשחק בתיאטרון התחילה במופע הבידור "שלכם בפאניקה", שכתב וביים שמעון ישראלי, שבו כיכבה לצד מוטי גלעדי. "היה ברור לי שהכיוון היחיד שלי אחרי הצבא הוא משחק", היא אומרת. "בחיים לא עסקתי בשום עבודה אחרת חוץ מזה, ואני גאה על כך".
"מכיוון שהיינו צריכים גם לרקוד ולשיר, שלושה חודשים לפני הצילומים כבר היינו בחזרות", היא אומרת. "לא רק שלא שילמו לנו על מחנה האימונים הזה, גם קיבלנו תשלום גלובלי נמוך על הסרט ועשינו אותו בעיקר בשם האומנות. זו הייתה לרובנו הפעם הראשונה על המסך, לכן אבי ביקש שכולם ישחקו את הסצינות שלהם גם אם הם לא בפריים. אני בטוחה שבגלל זה הסרט יצא אמיתי וטוב.
"היו משפטים שהמצאתי על המקום, למשל, כשאני צועקת על נועה (דפנה ארמוני - ד"פ): 'מספיק שמענו איך את שרה, אנחנו לא רוצים גם לשמוע איך את מדברת'. אבי ביקש שאצעק לה משהו מעליב שלא היה כתוב בתסריט, הוא נתן לי יד חופשית. זו הייתה חוויה נהדרת, שלימדה אותי המון. אני עד היום בקשר כמעט עם כל הקאסט, וגם לאנשים שאני לא בקשר איתם אני כותבת ברכת יום הולדת".
לאחר הסיפתח המוצלח עם הלהקה השתתפה אנקורי לאורך שנות ה־70 וה־80 בשלל סרטי קולנוע בולטים, בהם "דיזנגוף 99", סרטו השני של אבי נשר, עם חלק מחברי הקאסט של "הלהקה", וגם "נישואין נוסח תל אביב", "אמי הגנרלית", "חמש חמש", "סיפור אינטימי" ועוד.
"הייתה תקופה שעשיתי המון סרטים, סרט אחר סרט", היא אומרת. "צילמנו את הסרט 'דיזנגוף 99' ובזמן הצילומים התחלתי לצלם את 'אמי הגנרלית', ואחרי זה את 'נישואין נוסח תל אביב' ויום לאחר שתמו הצילומים התחלתי לצלם את 'חמש חמש'. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומהנה מאוד. חשבתי שאפשר לחיות מקולנוע, אבל שם זה נגמר".
לא בטייפקאסט
אנקורי לא הסתפקה בעשייה קולנועית, והחלה לכבוש גם את קהל צופי התיאטרון. היא השתתפה בהצגות רבות, בהן "למה לא הלילה" בתיאטרון יובל, "כנר על הגג", "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "הזוג המוזר", "החולה ההודי", "עסק משפחתי", "קומדיה של טעויות", וזו רק רשימה חלקית ביותר. "הייתה תקופה שהייתי עושה 30 הצגות בחודש", היא אומרת. "בבקרים הייתי מצלמת סרטים ובערבים הייתי בהצגות".
הפריצה הגדולה שלה לקונצנזוס הגיעה כשגילמה את דמותה של עידית לינוביץ', הביצ'ית האולטימטיבית מאופרת הסבון הישראלית המיתולוגית "רמת אביב גימל", ששודרה בין 1995 ל־2000. "קיבלתי את התפקיד הזה בגיל 40, והוא שינה את חיי", היא אומרת.
"עד היום מזכירים לי את עידית לינוביץ'. בהתחלה היה לי קשה עם זה, כי הרגשתי שהדמות השפיעה על הקריירה ועליי ותפסה מקום גדול מדי. אבל כיום, 30 שנה אחרי, ואחרי שעשיתי את הגרסה הקומית של עידית לינוביץ' בסדרה המצוינת ‘תנוחי', אני מבינה שבאיזשהו מקום זו מתנה".
מקצוע בלי גיל
"זו סדרה שנשים יצרו, והתפקידים הבולטים הם של נשים, וזה היה פשוט מטורף. אומנם עבדתי קשה כי היו לי ימי צילום ארוכים ובערבים היו לי גם הצגות, אבל ההנאה הייתה גדולה. בשביל תפקידים מהסוג הזה בחרתי להיות שחקנית. אני לא אוהבת לעשות תפקידים שיוצאים לי מהשרוול, בקלות, ולמזלי, בארבע השנים האחרונות כל התפקידים שאני עושה בתיאטרון שונים לגמרי זה מזה. אני מאוד אוהבת את מגוון התפקידים הזה".
בזכות תפקידה ב"הורסת" קיבלה אנקורי את התפקיד המאתגר הבא בסדרה "סושרד הצעיר", בכיכובו של אומן החושים ליאור סושרד. הסדרה מתארת את קורות חייו מילדותו ועד בגרותו. "זו סדרה על ילדים, נערים ובית אבות", אומרת אנקורי.
"נקראתי לאודישן לגבי תפקיד של זקנה והבאתי איתי תמונות שלי מהסדרה 'הורסת', כדי להראות שאני יכולה להיראות אחרת. הם אמרו לי: 'כן, ראינו תמונות שלך מ'הורסת' ובגלל זה הזמנו אותך. אלמלא היינו רואים איך את נראית שם, לא היה עולה בדעתנו שאת מתאימה לתפקיד'".
אחת הסדרות שבהן שיחקה אנקורי, "עספור", זוכה כעת לעדנה מחודשת, כשנבחרה להיות משודרת בנטפליקס ישראל. "מאוד מעניין שאחרי 15 שנה נוצר דיבור חדש סביב הסדרה הזו, וברחוב צעירים אומרים לי 'את מ"עספור"'. גם את 'רמת אביב גימל' צעירים בני 20 מגלים, כי היא משודרת עכשיו בערוץ 24".
"זה לא קל לשחקנית כמוני, עצמאית, להיות במצב שנגמרת עבודה אחת ואני לא יודעת מתי תיכנס עבודה נוספת. זה לא פשוט להיות עצמאית כל כך הרבה שנים ולהתפרנס מהמקצוע, אז כל הכבוד לי".
אהבה מהסרטים
"שי מתעד את האנטישמיות הזו, והקטע המטריד שהוא היה היחיד שעמד מול האוניברסיטה בתקופה הזו. כל הקולגות שעבדו איתו לא דיברו בעדו. זה מראה לאן הרוח נושבת. החברים של שי ושל ירדן נטשו אותם, וזה פשוט מטורף. גדלתי בארצות הברית, למדתי בבתי ספר יהודיים. גם מייקל מארצות הברית. לא חווינו את האנטישמיות על בשרנו. אני זוכרת שמייקל תמיד הקל ראש באמירה של הוריו שהאנטישמיות מבעבעת מתחת לפני השטח והיא תתפוצץ. הנה, זה קורה וזה עצוב מאוד".
"זה היה מאוד קשה לעבוד ולהתרכז בתקופה כל כך טראומטית שעוברת במדינה. בגלל תחושת המועקה הרבה פעמים סיימנו מוקדם מהצפוי. אני חושבת שהעובדה שהיינו עסוקים בעבודה ולא צפינו בחדשות עזרה להרבה אנשים".
"אמא שלי ואחותה התאומה, בנות 97, צופות בחדשות החל מהצהריים. אני לא מסוגלת לכך, זה לא עושה לי טוב. אולי בגיל שלהן הן מחושלות מספיק כדי להכיל את כל מה שקורה".
התרעות פיקוד העורף