האופרה 'דידו ואניאס' הולחנה על ידי הנרי פרסל לפני יותר מ-300 שנים (337 אם נדייק) וב-1689 הועלתה לראשונה בעולם על במות. בישראל לעומת זאת עלתה הטרגדיה הקדומה על במות האופרה הישראלית קצת יותר מאוחר - לפני ארבעה עשורים עם הקמת האופרה הישראלית (בבימויו של חנן שניר). והיא קורמת עור וגידים שוב באחד הביצועים החזותיים היפים ביותר שיצא לי לראות, עם שלל דימויים מעולם המיתולוגיה היוונית ויצירת במה שמדמה חוף ים בצורה מרשימה מאוד. אמש נראה כי הזמן עמד מנגד והיא קמה לנגד עיניהם המשתאות של קהל הצופים בבית האופרה הישראלית. זוהי העונה ה-40 של האופרה הישראלית והפתיחה באופרה זו שהיא הראשונה שהוצגה במשכנה היא בהחלט סגירת מעגל יפה ומהווה פתיחה מוצלחת ומרשימה שמביאה רף גבוה להמשך העונה.
'דידו ואניאס' היא אחת האופרות האנגליות החשובות והקצרות ביותר של פרסל שכן היא אורכת 70 דקות בלבד שזה קצר יחסית למונחי האופרה. היא עיבוד של סצנה מתוך יצירתו של ויגיליוס, המשורר הרומי. עיבוד זה מכיל שלוש מערכות ומביא את סיפורם של מלכת קרתגו, דידו ואהובה, הנסיך הטרויאני, אניאס. אניאס מגיע לקרתגו לאחר שספינתו טובעת בים והוא ודידו מתאהבים.
אך האלים אינם רואים את סיפור האהבה הזה בעין יפה שכן מבחינתם על אניאס להתרכז בשיקום רומא ולא באהבתו לדידו. הם מחליטים להתערב באמצעות מכשפה ובנות לוויתה שעוזרות לסבך את המצב וגורמות לסוף העצוב והבלתי נמנע. אניאס עוזב את קרתגו וגורם לשברון הלב של אהובתו שמתה מצער. נראה כי לא נס ליחה של יצירה זו ולמרות שנכתבה בתקופה קדומה, סיפור האהבה הטרגי עדיין רלוונטי ומצמרר.
סטפנו פודה שם דגש בבימוי על יופי חזותי של הבמה ומביא במה שנראית לקוחה מחוף ים יפהפה וקדום. הניצבים הרבים על הבמה כולם מאופרים מכף רגל ועד ראש ועם פתיחת המערכה הראשונה בצערה הרב של דידו על חוף הים, הם מתמזגים עם התפאורה החולית והמיוחדת. על הבמה כמות עצומה של חול ובקו האופק ניתן לראות מי ים כחולים, בצורה שמדמה חוף ים ושם באופק ספינה עוגנת.
בצדדים שרידי חורבות עם חריטות מדויקות שנראות אותנטיות, אשר משמרות את המסורת היוונית הקדומה. הדמויות המאופרות בצבע ברונזה יוצאות מתוך החורבות ונראות כאילו יצאו מתוך תמונה. ההתרחשות על הבמה נראית כלקוחה מתוך ציור קנבס קדום ומרהיב. התנועות של הדמויות הרבות נעשות באיטיות רבה ומושכלת שמזכירה סצנות קולנוע שמצולמות בסלואו מושן ומוסיפות לאווירה רוויית המתח והמסתורין שעל הבמה.
את דמותו של אניאס מגלם עודד רייך עם קול הבריטון העמוק והוא פשוט נפלא. הכימיה הטובה בינו ובין דידו מלכת קרתגו אותה מגלמת ענת צ'רני מורגשת וכן הדואט של שניהם יחד – הסופרן עם הבריטון משלים אחד את השני. גם הכימיה הבימתית בין דידו לבלינדה המשרתת האישית שלה בגילומה של דניאלה סקורקה (מצו סופרן) מצוינת והדו שיח השירתי שלהן יחד פשוט נהדר.
בהמשך העלילה, במערכה השנייה, התאורה הופכת אדומה כדם ומוסיפה נופך אפלולי קודר שמסייע לקו העלילתי בו יוצאות המכשפה ובנות לוויתה החוצה. בעת יציאתן מהבור נראה נוזל לבה היוצא מתוך לוע וזוהי תמונה ויזואלית מרשימה ויפה. הקינה המפורסמת של דידו, האריה המפורסמת לוותה בהתכסות בחול הים והתמסרותה למוות שעתיד לבוא. מהלך זה ממשיך את הקו התיאטרלי עליו הקפיד פודה לאורך כל האופרה, לנסות להעביר לצופים חוויה שהיא מעבר למה שנשמע ולטעמי הוא חדשני ומבורך.
מוזיקת הבארוק העצובה בניצוחו של גרד אמלונג מתוזמנת עם תנועותיהם של הזמרים והניצבים על הבמה, עם כל צעד ושעל שהם עושים. המוזיקה הנפלאה שמורכבת מצוות נגנים מיומן ומקצועי מצליחים באמצעות צלילי הצ'מבלו, החליל והצ'לו לגעת בקהל ולקחת אותו אחורה בזמן, למקום וזמן אחרים שמתמזגים נפלא עם כל המתרחש על הבמה.
ייתכן שיצירה זו היא בהחלט מה שיכול לגרום לקהל צעיר לשים פעמיו למשכן האופרה הישראלית. זוהי יצירה קצרה יחסית (רק 75 דקות) שמביאה סיפור גותי מסתורי ומרתק, חושפת למוזיקת בארוק נעימה לאוזן ומביאה את אחת הבמות היפות שנראו – אין ספק שזו חוויה שכדאי גם לקהל שאינו מחובבי האופרה לבוא לראות.
התרעות פיקוד העורף