"איך כיהודי ליהודי אני יכול לעשות דבר כזה? הבנתי שהם נשלטים על ידי כוח מאוד אכזרי וכשזה לאורך זמן, הכוח מחלחל אליך, משחית אותך ואתה רוצה לראות שגם אתה בעמדת כוח", המשיך. "אז האתגר שלי היה איך להביא את עצמי לזה. להיות מצד אחד עם הפסים והטלאי, ומצד שני להיות אכזרי כמו נאצי - זה עשה לי דיסוננס במוח".
"הם מצפים שתשמור על הסדר והארגון ואם אתה לא תשמור, אתה תלך למשרפות כמו שאר היהודים ויחליפו אותך. זה גם מתכתב עם החיים שלנו היום עם הכוח, השלטון והשחיתויות", מספר שושני.
אחת ההצגות שהכי זכורה לו היא ההצגה "שיער" בה צפה בגיל שמונה בתאטרון בית צבי. "נפעמתי מהחוויה, מהשירים, מהמוזיקה, מהשחקנים, מהטרף - וחשבתי 'איזה כיף להם! ומרוויחים מזה גם כסף? זאת העבודה שלהם?'", הוא מספר בהתרגשות. בעקבות אותה הצגה התחילה לפעפע בו התחושה שהוא רוצה להיות שחקן והחליט שהוא רוצה להיות חלק מהחוויה של התאטרון. בגיל 10 אף עלה על הבמה כילד פסטיגל ולמד בתיכון במגמת תאטרון.
בצבא לעומת זאת הוא עשה שירות של תומך לחימה כמ"כ בקורס מכ"ים של רובאי 06 ולא בלהקה צבאית או תאטרון צה"ל. "בהתחלה כן רציתי להקה צבאית ותאטרון צה"ל כי זו הייתה המשיכה שלי מגיל צעיר ואז אמרו לי שיש לי פרופיל גבוה כך שלא אוכל לעשות זאת. אמרתי שאם לא אז לפחות שיתנו לי את הכי קרבי שיש - זה היה או להקה צבאית או שייטת 13 וקורס טיס. אבל זה גם לא היה אפשרי כי אני בן יחיד לאבא שלי. יש לי אחות מהממת בשם נועם מאמא שלי".
"משהו נפל שם בין הכיסאות וקיבלתי קורס מכ"ים", המשיך. "יכולתי להוריד פרופיל, אבל דווקא זה עשה טוב להתרחק מהמקצוע. בדיעבד החוויה שחוויתי בצבא נתנה לי הרבה יותר כלים מתאטרון צה"ל או להקה צבאית - חיילים שפגשתי, שפיקדתי עליהם, אתגרים שהיו לי, עמידה בלוח זמנים. דווקא החוויות האחרות הן אלה שבונות אותך ונותנות לך עוד עומקים".
את לימודי המשחק ש"נתנו לי עור של פיל", הוא עשה ב'יורם לוינשטיין' ולא בבית צבי שעל הצגותיו גדל. לטענתו של עמית אין סיבה מיוחדת. "עשיתי אודישנים רק אליו כי הבנתי שהוא בית ספר מעולה, וגם אולי בגלל שאבא שלי היה בבית צבי", הוא משתף במחשבותיו.
בהצגה "היי אוון הנסון" משחק שושני את קונור, צעיר מבולבל, סגור ובעל סגנון לבוש גותי שמתאבד ומשפחתו ומכריו צריכים להסתגל למציאות החדשה. תפקיד זה הוא מבחינתו של שושני שליחות. "צעירים ניגשים אליי בסוף ההצגות ומספרים שהזדהו עם קונור ואוון, ומהתחושה שקיבלו שהם לא לבד. היו הצגות שעשיתי שהרגשתי שאני מבדר את הקהל, באוון הנסון הרגשתי שאני גם מרפא להם את הלב במובן שאני מפגיש אותם עם עצמם בדרך שאני לא הרגשתי בחיים", הוא מסביר בהתרגשות.
ערב ערב לפני שעולים לבמה, לכל שחקן תאטרון יש טקס - חלק מתמתחים ומחממים את הקול, חלק מקפידים לעלות רק ברגל ימין, חלק שמים מוזיקה ונכנסים לזון של ריכוז ואילו השחקן עמית שושני מחפש את אמו בקהל, מדבר אליה ומבקש את הברכה שלה "שתראה, שתצחק ותתרגש, שתעשה שתהיה הצגה טובה. ולפעמים אני רואה אותה בקהל, רואה אותה יושבת".
אמו, נוגה רוט גור הייתה שחקנית תאטרון ונפטרה לפני שלוש שנים ממחלת הסרטן שבוע לפני ההצגה הראשונה של עמית בבית הספר למשחק, והפצע עדיין טרי, "פרידה כזאת זה כמו שדה פרחים שיש באמצעו חור גדול, ולאט לאט צומחים לידו הרבה פרחים, אבל החור תמיד יישאר שם", הוא משתף.
כשעמית אינו מפזז על במות תאטרון הקאמרי, הוא משקיע בשוק ההון. "זה התחיל מתוך סקרנות בשוק ההון בקורונה ואז לאט לאט ראיתי שיש תחביב שאני יכול לפתח לעצמי והוא לא רק קשור בתאטרון. מדובר בכלי שלא מדברים עליו מספיק במערכות החינוך, מהי התנהלות פיננסית ומה זה אומר להשקיע, לחסוך ומה זה ריבית דה ריבית ומדדים", הוא מסביר.
עמית מודע לעובדה שבתאטרון קשה להתעשר אך "מאמין שמי שטוב עובד ומי שיהיה חרוץ יעבוד קשה וירוויח מזה". הוא מנגן על גיטרה ופסנתר וכותב שירים ומאמין ששיתוף פעולה עם אביו יקרה בעתיד, אך קודם כל הוא מרגיש שעליו להשתפשף. הוא מתעניין בבימוי וכתיבה, אך רוצה לרכוש עוד כלים, ואין לו בעיה עם ערום כל עוד הוא מוצדק ולא גחמת הבמאי.
מבחינת שושני, התאטרון הוא המלאכה וגם אם ישחק בטלוויזיה ובקולנוע, הוא תמיד ירצה לעשות תאטרון. "יש משהו בתאטרון בוואן טייק שקורה עכשיו, הראשוניות הזאת. מתחילה הצגה ולא יודעים איך תיגמר - מה יקרה בדרך ואין לעצור, אין קאט", הוא מספר. ומאחל לעצמו בעתיד להמשיך לעבוד, לשחק ולראות יותר צעירים בתאטרון.
התרעות פיקוד העורף