יש רגעים שבהם אומנים פונים בחזרה למקום שממנו צמחו - לא, לא אל חוות הילדות בקנטקי, אלא אל הצורך הראשוני ביותר: ציור. התערוכה החדשה של ג'וני דפ בטוקיו, A Bunch of Stuff, עושה בדיוק את זה. לא מדובר בעוד שחקן שמנסה "להמציא את עצמו מחדש", אלא ניסיון דוקומנטרי להעביר את חייו דרך הממד החזותי.
טוקיו, אולי יותר מכל עיר אחרת, מתאימה לאמנות של דפ. מעבר להיותו שחקן אהוב ומוערך ביפן, העיר יודעת להכיל עומס סנסורי בלי להיבהל ממנו. עיר שרואה את האסתטיקה בבלגן, ואוהבת טיפוסים מעט אפלים והרבה מסקרנים, מהסוג שדפ תמיד גילם היטב.
למי מכם שבמקרה מזדמן לטוקיו, התערוכה מוצגת ב־NEWoMan ART HALL בטקאנאווה גייטווי (לראשונה מחוץ לארה"ב), ומציעה שני חללים: Black Box, חוויה מולטימדיאלית שמצליבה סאונד, וידאו וקטעי קול אישיים; ו־White Box, גלריה ובה יותר מ־60 יצירות מקוריות לצד חפצים פרטיים שאסף דפ לאורך שנים. יחד הם מרכיבים לא תערוכה - אלא תודעה.
מבוך של שלדים, נצנצים וחפצים עתיקים
מי שמגיע אולי היה מצפה לאוסף ציורים קטן. במקום זאת מדובר בחלל גדול ומרשים שמחולק לכמה חדרים מעוצבים אליהם מגיעים דרך לבירינת עשוי וילונות קטיפה אדומים שנראה כאילו נלקח מסרט של דיוויד לינץ'.
גובה החפצים והפריטים האפלים מזכיר חנות כישוף מהמאה ה-19. את כל זה מלווה מוזיקת רוק קלאסית. מדפים עמוסים בספרים בלויים בלטינית ובצרפתית, מכתביות חלודות, צעצועים שבורים, מסכות, מצלמות ישנות, גולגולות ועוד שלל חפצי ביזאר.
אבל אין ספק שהאלמנט הדומיננטי הוא השלדים. עשרות מהם: אמיתיים, משובצים, מנצנצים. הם מעבירים את הדואליות שמציגה את התערוכה: מוות ונצנוץ, סופיות וחגיגה. אצל דפ, השלדים אינם גימיק גותי; הם אבן־יסוד ביוגרפית.
בשיטוט בין האובייקטים קשה שלא לחשוב על דמיאן הירסט, אמן בריטי מרכזי, מהבולטים בדור ה־Young British Artists של שנות ה־90, שבנה קריירה שלמה סביב דימויי גולגולות, פרפרים, נצנצים ופרובוקציות חזותיות בקנה מידה תאגידי.
אצל דפ, לעומת זאת, הסימבוליקה דומה אך לא המניע: אצל הירסט זהו ברנדינג; אצל דפ זו ביוגרפיה. שם זה מנגנון מכירה; כאן זה התעסקות אקזיסטנציאליסטית בארעיות החיים.
חדר הוידאו ארט נותן הסבר והקשר בין כל החללים והחפצים. דפ מספר על הילדות שלו: הבית, המקום שאמור להיות בטוח, היה מרחב שלא ניתן לחיות בו באמת. "רגע של עצירה בבית," הוא אומר, "יכול היה להסתיים במאפרה שנזרקת לפנים או בעקב סטילטו לראש." הציור היה עבורו לא נחמה אלא מפלט מהמציאות הלא פשוטה בה גדל.
קלישאת האמן המיוסר, האם היא נכונה?
במובן הזה, דפ איננו "שחקן שמצייר", אלא חלק מדפוס רחב של יוצרים שהאמנות עבורם אינה תחביב - אלא מבנה תמיכה. מעניין לראות עד כמה הסיפור האישי שדפ חושף בתערוכה מתכתב עם ממצאים מחקריים רחבים יותר. בשנים האחרונות מחקרים רבים מראים את הקשר המובהק בין חוויית ילדות קשה לבין פעילות אמנותית מוגברת בבגרות. מחקר שנערך ב־2018 בקרב 234 אמנים מקצועיים מצא שאנשים שחוו ארבעה או יותר אירועי ילדות של "adversity" - אלימות, הזנחה או חוסר יציבות - דיווחו על רמות יצירתיות ועומק רגשי גבוהים באופן מובהק בהשוואה לעמיתיהם.
מחקר נוסף מ־2025 מצא תבנית דומה: חשיפה לטראומה נקשרת לרב־תחומיות יצירתית ולשימוש באמנות כאפיק ביטוי מרכזי. גם בתחום הטיפול באמנות ידוע זה מכבר שהציור והמוזיקה משמשים מנגנון עיבוד רגשי יעיל עבור ילדים ומבוגרים שנחשפו למצוקה. במובן הזה, הרב־תחומיות של דפ - המשחק, הציור, המוזיקה ואוסף החפצים שהוא מציג - אינה רק עניין של כישרון, אלא חלק מדפוס מוכר שבו יצירה הופכת לכלי הישרדותי עבור מי שבית ילדותו לא היה מקום בטוח.
דפ כאמן: לא גימיק של סלבריטי
התערוכה מזכירה שדפ לא "נכנס לאמנות" כגחמה מאוחרת. הוא מצייר מגיל צעיר, הרבה לפני שהתפרסם. ב־2022, כששחרר את סדרת Friends & Heroes, נמכרו 780 ההדפסים הראשונים בתוך שעות בגלריות Castle Fine Art בבריטניה. ציורים מקוריים שלו נמכרים כיום בטווח של 5,000–50,000 דולר.
הוא עובד בעיקר ב־אקריליק על קנבס, שכבות עבות, קווי מתאר שחורים, סגנון שמשלב פורטרט רגשי עם פופ־ארט. בין הדמויות שצייר: אל פאצ'ינו, קית' ריצ'רדס, בוב דילן, אליזבת טיילור, ונסה פאראדי. ההפתעה היא לא בכמות העבודות - אלא בעובדה שדפ באמת מתייחס לאמנות כצורך הישרדותי, לא כגימיק.
דפ איננו "חריג". גם מרילין מנסון מצייר אקוורלים אפלים שהוצגו ברחבי אירופה; אוזי אוסבורן נהג לצייר פורטרטים צבעוניים מלאי הומור שחור; ו־רוב זומבי, מהבולטים ביוצרים הרב־תחומיים של דורו, משלב מוזיקת מטאל, קולנוע אימה, קומיקס ועיצוב חזותי. אצל כל הארבעה - היצירה החזותית אינה "נספח". היא ציר נוסף של חיים.
בשביל דפ הקולנוע היה רק התחלה
גם בתפקידיו הקולנועיים דפ מעולם לא היה "עוד שחקן, קוקי קאטר הוליוודי". הקריירה שלו - מאדוארד סיזור־הידיים ועד סוויני טוד ווילי וואנקה- מלאה בדמויות אפלות, מורבידיות, לא מובנות שהטוב הבסיסי שלהן הושחת על־ידי אינטראקציה עם העולם החיצון, נוצלו על־ידי טוב ליבן ומעולם לא חזרו להיות מה שהיו.
העבודה הקרובה שלו עם טים ברטון, אחד היוצרים החזותיים המשמעותיים, מדגישה את המרחב הזה: שניהם בונים עולמות פנימיים אפלים עם דגש קומי שמעדיפים פנטזיה על מציאות.
לכן כשאנחנו מגיעים לראות את A Bunch of Stuff אנחנו יודעים שלא נקבל עוד תערוכה, כי לא מדובר בעוד שחקן. אלא באינדיבידואל שלא מפחד לחשוף את האמת גם אם היא לא נעימה, להיות פגיע, אמיתי לטוב ולרע. ולהתעסק בציור, האהבה הראשונה שלו, זו שהוא לא קיבל בבית.
התרעות פיקוד העורף