למה אני פותח ביקורת על הצגה באזכור הזה? כיוון שלמרות ש"זינגר" לרגע לא מעיזה להתבדח על אושוויץ או השואה בכלל, היא מהדהדת את היצירה של גבע בעל כורחה, ולא במובן המחמיא.
הפוטנציאל הוא רב, ועצם הניסיון לחקור את השפעת הטראומה לאורך עשורים ראוי להערכה כשלעצמו. אבל נדמה שהמחזה מעולם לא מחליט איזה טון הוא רוצה לאמץ ובאיזה כיוון הוא מעוניין ללכת.
שנית, ההשוואה לאורי זוהר אינה רק שלילית. כיוון שחובבי הבמאי ימצאו ב"זינגר" גם את החקר המעמיק בנושאי החרטה, השנאה העצמית ולבסוף האפשרות לגאולה, שליוו גם את "מציצים" ו"עיניים גדולות" למשל. אם תרצו, אפשר אפילו להתחיל לשיר "הוו פיטר זינגר, שתית כל הצוף מתוך הפרח…".
התרעות פיקוד העורף