"מחכים לגודו" מאת המחזאי האירי סמואל בקט, נחשב לאחת מיצירות המופת בתולדות התיאטרון, ומהמחזות המכוננים של תיאטרון האבסורד, יעלה בהפקה חדשה בתיאטרון החאן הירושלמי בנר השביעי של חנוכה (20.12). עלילת המחזה מתמקדת בשני אנשים, ולדימיר ואסטראגון, שני נוודים עייפים, אולי חברים, או אולי הם רק שני אנשים שמנסים לשרוד – ממתינים ליד עץ. השניים מחכים לדמות מסתורית בשם גודו שאולי תגיע ואולי לא.
בתוך ההמתנה הזו מתרחשים רגעים קטנים של חסד, בדיחות אבסורד, כאב שקט והומור מטורף. שיחות על נעליים, תפוחים, זמן, משמעות; ובעיקר על האין-מוצא שממנו כולנו עשויים.
המחזה, שהוצג לראשונה בבכורה בפריז בינואר 1953, הוצג מאז בעשרות שפות ומדינות ובכל סוגי התיאטראות. גם בישראל עלה "מחכים לגודו" במספר תיאטראות, בהם תיאטרון זירה בתרגום השם לעברית "אנו מחכים למראל" בבימויו של מיכאל אלמז, יותר מפעם אחת בתיאטרון הבימה, והראשונה ב-1968 בבימויו של יוסי יזרעאלי; גם עלה על בימת תיאטרון חיפה בתרגומו של אנטון שמאס ובבימויו של אילן רונן. המחזה הוצג גם בתיאטרון היידיש בתרגומו ובבימויו של יהושע סובול, וגם הוצג בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, ויש לו גם גרסה טלוויזיונית ששודרה ב-1975 ועוד.
את ההפקה הנוכחית של "מחכים לגודו" בחאן הירושלמי מביים אודי בן משה, לנוסח עברי של יוסף אל-דרור. שחקני להקת החאן: יוסי עיני (אסטראגון), ארז שפריר (ולדימיר), ניר רון, איתי שור, איתן גולדשטיין, אייל פדן, איתמר קובה גרוסמן. "'מחכים לגודו' היא אחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות התיאטרון. בין ריק לתקווה, בין צחוק לאימה, נולדת חוויה תיאטרונית נדירה, שממשיכה להדהד בלב גם אחרי שהמסך יורד," אומר הבמאי אודי בן משה, שהוא גם המנהל האמנותי של החאן.
התרעות פיקוד העורף