"אני זוכר שכשהמסך ירד, והקהל צווח ‘בראבו’, ראיתי את כל שחקני ההצגה מסתכלים זה על זה, בטח חשבו לעצמם: ‘מה, הקהל מטומטם? הרי זה פלופ’. אבל אז הרמת הגבה התחלפה בחיוך. ואני, מהתרגשות, לא רואה כלום, רק את זה ששלונסקי שואל את אברהם חלפי, מכוכבי ההצגה, ‘איפה יוסי יזרעאלי?’, ואני עצמי מתחבא מאחורי הקלעים. אבל שלונסקי בא ומשך אותי למרכז הבמה, להדרן. מצאתי את עצמי בין אברהם חלפי לאברהם שלונסקי, שני גיבורי תרבות, ביום הולדתי ה־27. זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי".
מחזה שלא צריך להבין
“עוץ לי גוץ לי” הייתה לאחת ההצגות הרווחיות, ארוכות הטווח והידועות בישראל. היא רצה גם היום, 60 שנה אחרי שעלתה לראשונה, ודורות על גבי דורות גדלים על ברכי הדמויות והשירים שבה.
“שיחקנו שם בשנות ה־60, בלי מיקרופונים. היינו שרים לשורה האחרונה ביציע, והקהל תמיד שמע. זו הייתה תקופה לא רגילה: שלונסקי עצמו היה מגיע לחזרות, והבמה המסתובבת נתנה להצגה ייחוד שאין היום. מילאנו אולמות. הילדות שבאו אז לראות את ההצגה מביאות אליה היום את הנכדים. זה מחזה שהפך לנכס צאן ברזל. עובדה שהאולמות עדיין מלאים".
מקור המחזה באגדת העם הגרמנית "רומפלשטילצכן" ("תן לי עצה, גמד שלי"), שהתפרסמה לראשונה בקובץ המעשיות שנאספו על ידי האחים גרים ב־1812. הסיפור עוסק במלך שמחפש דרך להשיב את עושרה של ממלכתו, לאחר שאוצרה התרוקן. כשהטוחן מתפאר שבתו יכולה להפוך קש לזהב, המלך כולא אותה ומצווה עליה לבצע את הבלתי אפשרי.
שדון קטן מציע לעזור לה בתמורה לתשלום, ולבסוף כופה עליה התחייבות למסור לו את בנה העתידי. השנים חולפות, האישה נעשית מלכה ויולדת בן, והשדון חוזר לדרוש אותו. הוא נותן לאישה שלושה ימים כדי לנחש את שמו, וכשהיא מגלה ברגע האחרון, במקרה, את השם, עוץ לי גוץ לי, ואומרת אותו בקול – השדון נעלם ובן המלכה ניצל.
“החזון של אורנה פורת היה ליצור תיאטרון ילדים בין כותלי הקאמרי”, מספרת השחקנית נירה רבינוביץ’. “היה לה חזון, ליצור תיאטרון ילדים משובח שהשחקנים הכי מקצועיים של התיאטרון, שמשחקים בערב בהצגות למבוגרים, ישחקו בו ביום בהצגות לילדים. ההצגה השנייה שהועלתה בתיאטרון זה הייתה ‘עוץ לי גוץ לי’.
"כששלונסקי כתב את המחזה, הוא בא לפגוש אותנו, השחקנים, קרא לנו את המחזה ושאל לדעתנו. היום אף מחזאי לא שואל את השחקנים לדעתם. כל השחקנים אמרו לו פה אחד: ‘שלונסקי, זה טקסט קשה מדי, הילדים לא יבינו אותו’. התשובה שלו הייתה: ‘שלא יבינו. אני לא צריך שיבינו. מצידי, שרק ישמעו.
בפעם הראשונה הם רק ישמעו, ובפעם השנייה הם יצטרכו רק ללמוד את הפירוש, אבל את הטקסט הם כבר יכירו’. הוא השאיר את המחזה כמו שהוא, וצדק. מהר מאוד כל ילדי ישראל דיברו עברית בנוסח של שלונסקי. זה סוד ההצלחה של המחזה, שלא צריך רק להבין אותו, אלא קודם כל לשמוע ולהרגיש אותו".
לאחר שנבחר הקאסט ונכתבו השירים, החליטה פורת להמר על יזרעאלי, שלא ביים עד אז אף הצגה בישראל. “בגיל 21, אחרי שירות צבאי בנח”ל, עזבתי את הארץ כדי ללמוד תיאטרון באנגליה”, מספר יזרעאלי. “סיימתי את לימודיי באקדמיה המלכותית לדרמה בלונדון, והתקבלתי למחלקה לתיאטרון באוניברסיטת בריסטול, המחלקה היחידה ללימודי תיאטרון אקדמיים באנגליה. הייתי הלא־אנגלי היחיד שם, וכבר בשנה השנייה שלי התחלתי לביים הצגה שנבחרה על ידי 'הסאנדיי טיימס' כאחת מארבע ההצגות הטובות ביותר ב־1964.
"במהלך לימודי השנה השלישית לתואר קיבלתי מכתב מאורנה פורת שבו היא מזמינה אותי, אחרי שאסיים ללמוד, לביים בקאמרי. הייתי בשוק. היא כנראה שמעה על ההצגות שעשיתי בלונדון והחליטה להמר עליי. קיבלתי את הטקסט של המחזה, פגשתי את שלונסקי בלונדון, וזה היה מצחיק כי נראיתי כמו תינוק, והוא כבר היה בן 65. הצעתי לו כמה הצעות לשיפור, ולשמחתי הוא הקשיב לי ושינה.
כשסיימתי את לימודיי חזרתי לארץ, וכשאורנה פורת פגשה בי לראשונה היא הייתה בהלם בגלל המראה הצעיר שלי. פתאום נכנסתי לחדר החזרות עם גדולי השחקנים. החזרה הראשונה לא התיישבה לי טוב מבחינת אורך הטקסט, כי חשבתי שאם השחקנים יקראו את הטקסט בלי הפסקות, תוך חמש דקות המחזה ייגמר. הרגשתי שהקריירה שלי בארץ תסתיים לפני שהתחילה אם ההצגה תישאר כך".
יזרעאלי לא ויתר: “לא ישנתי כל הלילה, וחשבתי איך אפשר לפתור את הנושא. למחרת נסעתי לביתו של דובי זלצר בסביון, וביקשתי ממנו להכניס 27 מעברים מוזיקליים בין הטקסטים של המחזה ולהלחין כמה מהקטעים בטקסט כדי שהשחקנים לא רק ידברו אותם, אלא גם ישירו. דובי הסכים, למרות שבחוזה שלו הוא היה צריך להלחין רק קטעי קישור ומוזיקת רקע, אבל הוא היה ענייני והבין את מצוקתי, והלחין על המקום את מה שצריך.
"מהבית של דובי נסעתי לשלונסקי, ואמרתי לו ש־70% מהטקסט יושר ולא ידוקלם, כפי שהוא תכנן במקור. שלונסקי סירב וטען שהשירה תיקח את תשומת הלב מהטקסט, אבל הייתי בן 26, וחוצפן. צעקתי עליו מתוך ייאוש, והוא ריחם עליי או פשוט החליט לתת הזדמנות לרעיון שלי, והסכים. כשהבאתי את הרעיון הזה לשחקנים, הם צחקו וזלזלו, אבל אורנה פורת ישבה עליהם כמו גננת, שלא יפריעו לי.
"זה היה אתגר כי חלק מהשחקנים מעולם לא שר, אבל הסתדרנו. בדיעבד ההחלטה שלי הייתה צעד פורץ דרך כי עד אז לא נעשה בישראל מחזה מושר. אני לא מתכוון למחזמר, אלא למחזה עם טקסטים שלא נכתבו כפזמונים, אבל שרים אותם. מאז, הרבה במאים השתמשו בטריק הזה”.
חדוות יצירה
“אני זוכרת שאברהם חלפי, שהיה חבר טוב מאוד שלי, התאכזב מכך שהוא יצא שדון מפחיד, לפי הנחייתו של יזרעאלי, כי הוא מאוד אהב ילדים ורצה להיות שדון טוב. הילדים פחדו ממנו ובכו כשהוא היה מופיע. הוא לקח את זה ללב, ואחרי ההצגה היה מזמין את הילדים למזנון השחקנים וקונה להם ממתקים כדי להראות שהוא בן אדם לא מפחיד”.
“חוץ מנירה רבינוביץ’, מיוסי יזרעאלי וממני אף אחד מהקאסט המקורי לא נשאר בחיים”, אומרת שושיק שני. “בחזרות להצגה בכלל לא חשבנו שמדובר במשהו מיוחד. לא האמנו בכלל שזה יצליח, לכן היה לנו הזוי שזה תפס ככה. לא העלינו בדעתנו שהקהל ימחא כפיים סוערות בהצגת הבכורה. אני חושבת שסוד הקסם טמון בעלילה, במוזיקה של דובי זלצר, שהייתה נהדרת, ובכלל, היו להצגה כל הפרמטרים שנדרשו כדי להצליח. את זה אני אומרת בדיעבד”.
“אחרי הצגת הבכורה פתאום כל מי שהרימו גבה אמרו עליי ‘הילד הזה הוא גאון’, וזה בנה לי את הקריירה בארץ”, טוען יזרעאלי. “לאחר הבכורה יצאתי מהתיאטרון, וברחוב עצר אותי יגאל מוסינזון ושאל אם אהיה מוכן לביים הצגה שלו. זה היה מיידי. החיים שלי השתנו מאותו רגע”.
מאז ההפקה הראשונה, שרצה במשך כמה שנים, הועלו עוד שש הפקות של “עוץ לי גוץ לי”, האחרונה שבהן, מ־2020, מוצגת עדיין בהצלחה בקאמרי. שירי ההצגה, שיצאו על גבי תקליט ב־1966, זכו אף הם לפופולריות, במיוחד “בוקר טוב” (שאף זכה ב־2018 לחידוש מוצלח בפרסומת של עומר אדם וגידי גוב ל”בזק”).
“המוזיקה והטקסטים של שלונסקי הם על־זמניים”, מסכם וישינסקי. “אתה רואה את הקהל: ילדים שלא מבינים כל מילה, אבל נשבים בקסם, ואמהות שמתעקשות להישאר עד הסוף. שיחקתי וביימתי בגרסאות שונות, ותמיד התגובות היו אוהדות באותה מידה. זה מחזה שמצליח לעבור מדור לדור כי יש בו הכל: הומור, קצב, פשטות וכנות של תיאטרון שהיה פעם. כל הארץ היא ‘עוץ לי גוץ לי’”.
התרעות פיקוד העורף