בוודאי שצריך אומץ כדי להיות מלאלה. צריך אומץ גם לעשות דברים קטנים מאלה שהיא התמודדה איתם - למשל, אומץ להגיד שאת לא מעוניינת, אומץ להתפטר מעבודה, או להגיד 'לא' לפרויקט שאינו תואם את ערכייך. דרוש אומץ להישאר נאמנה לעצמך, ובוודאי שצריך אומץ במנות גדושות כדי להתנגד לחוקי הטאליבן ולכתוב בלוג בגיל 11, או להגיע לבית הספר בבגדים צבעוניים כשהעונש על כך היה מוות או מאסר - ובכך לסכן את החיים שלך ושל האנשים הקרובים אליך".
דשה ארוסוב, בת 27, כמעט בת גילה של מלאלה, היא בת להורים שעלו ממולדובה יחד עם המשפחה המורחבת ב-1993, במסגרת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. שני אחיה הבוגרים נולדו באזור אוזבקיסטן, ואילו היא נולדה בישראל. כשהייתה בת 5 הוריה התגרשו. אביה הקים משפחה חדשה ויש לה אחות קטנה מצד אביה.
"לא קל להיות מהגרים. אני זוכרת קשיים כלכליים ומנטליים, מה שלא איפשר לאמא ללכת לאולפן, אף שהיא בעלת תואר בחינוך לגיל הרך מארץ מוצאה. אמא עבדה בעבודות מזדמנות - בניקיון, בסופרמרקט - וגם הקימה פעוטון בבית שלנו בשכונת שפירא בדרום תל אביב. כיום היא גרה בקיבוץ איילון בגליל המערבי. במלחמה אמא שלי הייתה בין האנשים היחידים שלא התפנו מהקיבוץ. 'יש לי שני חתולים וגינה - אני לא עוזבת', אמרה לנו. כזאת היא".
נדמה שהבת דשה ירשה לא מעט מרוח העמידה של האם. כשהיא מדברת על אומץ ליבה של מלאלה, גיבורת הצגת היחיד בגילומה, היא מוצאת חיבור פנימי לדמותה.
"כילדה שגדלה בשכונת שפירא היו פעמים שהרגשתי מאוימת. למשל, כשעברתי בתחנה המרכזית - מקום נורא - נהגתי לבקש מחברה שתפגוש אותי באמצע הדרך. באחת הפעמים, עד שהגעתי לשם, עקבו אחריי שלושה גברים מגודלים, ואז פתחתי בריצה חיי. בפעם אחרת, כשחזרתי הביתה על אופניים, ראיתי בחורה מחכה בתחנה ונראה שהיא חסרת ביטחון. היה איתה בחור שיכור. הייתי אז ילדה בכיתה י', עצרתי לידה ואמרתי שאני מחכה איתה עד שיגיע האוטובוס. היו מקרים שחשבו שאני זונה. לקח לי זמן להבין שאני ממתינה לאוטובוס לגימנסיה הרצליה בתחנה שעל צומת נשים בזנות. אלה היו החיים שהכרתי. איכשהו הייתה לי אינטואיציה ששום דבר רע לא יקרה לי, אם כי בתוך תוכי פחדתי".
לימים הייתה ספורטאית: שיחקה טניס, וכשחקנית כדוריד שיחקה באס"א תל אביב עד כיתה ט'. משם עברה לאתלטיקה קלה, ובנוסף אהבה מאוד לשחות. "אבא שלי דאג שיהיו לי כתפיים רחבות וגבריות וביקש שאפסיק, אבל אני אהבתי לשחות. במשפחה רצו שאשאר ילדה רכה ונשית. לבסוף פרשתי משחייה, אבל לא בגלל הלחצים שלהם".
"אני מתחברת לדמותו הססגונית ולדמות הגיבור שהיה. סבתא־רבתא שלי אהבה גיבורים. גם בעלה היה גיבור מולדובה שנהרג על ידי מתנגדי הקומוניזם". האירוע המכונן בילדותה המוקדמת, שהראה לה את הדרך אל קדמת הבמה, קרה באחד הימים כשיצאה עם אמה לנחלת בנימין, שם התקיים מופע של שני ליצנים.
"הליצנים ביקשו מתנדב/ת מהקהל. אז אמא טפחה לי על הכתף ודחפה אותי קדימה. אני חושבת שהיא ידעה שזה נמצא אצלי שם בפנים. אני זוכרת שבהמשך, בבית הספר, כל מה שרציתי זה לעמוד מול קהל - להשתתף בטקסים, בריקודים, בהכול".
עם הדחף הבימתי הזה היא הגיעה למגמת תיאטרון בגימנסיה הרצליה, למדה משחק בסמינר הקיבוצים, ועוד קודם לכן למדה קולנוע בסטודיו "ערוגה" ואף יצרה סרט קצר ודוקו לסטודנטים.
"על הבמה אני מרגישה בבית. אני רוצה להישאר, לישון שם, לא לבזבז זמן בללכת ולחזור. כשאני על הבמה משהו קורה לי - אני הופכת לאדם אחר. יש בי תשוקה למשחק על הבמה או על המסך; העיקר להיות ביצירה ועם אנשים יוצרים. זו ההזדמנות שלי להביא קול של מישהי אחרת שקולה לא נשמע. אם כי במקרה של מלאלה - קולה בהחלט נשמע. הפעם יש לי הזדמנות להחיות את הסיפור שלה דרכי", היא אומרת.
"מלאלה", מונודרמה לנוער מאת אמיר פתר ומיטל נר, שגם ביימה את ההצגה. במשך שעה וחצי, כשהיא לבדה על הבמה, נותנת דשה ארוסוב את משחקה בדמותה של מלאלה ועוד תשע דמויות, ותעשה זאת על בימת תיאטרון אלמינא ביפו במוצ"ש, 20 בדצמבר. ההצגה עולה במסגרת פסטיבל העשור של תיאטרון אלמינא, שיתחיל ב-18.12.
"לבד שעה וחצי על הבמה. אמנם מהצד השני היו חששות בגלל שאני שחקנית טרייה וצעירה, אבל באודישן המחזאית והבמאית מיטל נר אמרה שעשיתי לה צמרמורת - ולכן התפקיד שלי. הרמנו את ההצגה בתוך חודש וחצי, ובכל יום הוצפתי רגשית לתוך החוויה שנזרקתי אליה".
אני מצפה שההצגה 'מלאלה' תגיע לכמה שיותר אנשים, ובעיקר לבני נוער. זה סיפור חשוב על נערה שבחרה להיאבק בדרך לא אלימה בעולם שבו הכול מבעבע ואלים. בנאום הזכייה שלה בפרס נובל אמרה מלאלה: 'אם אפגוש את האדם שירה בי, גם אם יהיה בידי אקדח - אני לא אירה בו'".
התרעות פיקוד העורף