נדמה לי שאחד החלקים הכואבים ביותר בהתמודדות עם מחלה כמו קרוהן הוא הבושה. הרי "הנושא" שסביבו סובבת המחלה הוא במילא מפדח לשיחה ציבורית, אז כשזה גם כרוני וגם עוד מתפרץ כשאתה באמצע לבנות את חייך?
"אכילה" היא פאם פטאלית מדרדרת, השטן על הכתף שידחוף לך בדיוק את מה שאת לא אמורה להכניס לפה, "מגדלנה" היא מעין יועצת שכבה, כזו שברור לך שהיא צודקת אבל אין לך כוח להקשיב לה, ו"בטן" - בביצוע מרהיב של פלוצקי, היא יצור חסר אונים שאפילו לא מדבר, אלא רק פוצח במונולוגי ג'יבריש כעוסים וארוכים שהפילו אותי מהרגליים.
גילוי נאות - יעל המחזאית היא חברה טובה מימי התואר, וכבר אז התבלטה ביצירות טובות הלב, האישיות והמצחיקות שלה. גם במחזה הזה, יעל מצד אחד חושפת את הבטן הרכה (תרתי משמע) ומציגה לנו חיים שהוסטו לפתע ממסלולם ועברו למצב שמחייב חישוב מסלול מחדש, ומצד שני מעוררת בנו הזדהות עם הקונפליקטים והקשיים של המחלה. הרי גם ללא מחלה כרונית - מי מאיתנו לא התמודד עם הקושי בשמירת אורח חיים בריא? או סתם להימנע מהקינדר הזה שקורץ לך כל כך יפה?
"שיחות עם בטן" תוצג השבוע שוב, ב-1.1 במרכז לתיאטרון בעכו ובתחילת פברואר שוב במרץ 2. אם אתם רוצים לחוות כישרון צעיר, נשי וחכם, המדבר הכי חשוף והכי מקסים - ובכן, זאת תהיה כנראה היציאה הכי מוצלחת שלכם בזמן הקרוב (בכל זאת לא התאפקתי) (גם עכשיו).
התרעות פיקוד העורף