ציורים של אלקרס מוצגים בימים אלה בגלריית ZOA על שם דבורה פישר בבית ציוני אמריקה בתל אביב, בתערוכה חדשה של נכי צה"ל, אמני בית הלוחם תל אביב, בשם "האור שבפצע", שאוצרים דורון פולק וברכה גיא.
לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב־1973, אלקרס, כיום בן 75 ואז בן 23, שעבד לפרנסתו בחברת התקשורת "טלרד", גויס לשירות מילואים ראשון בסיני. כלוחם חי"ר בגדוד 68 בחטיבת ירושלים הוא הוצב במצמד, אחד המוצבים לאורך תעלת סואץ, צפונית לאגם המר הגדול. "המילואים היו אמורים להימשך כשלושה שבועות, ונאמר לנו שאם תתחיל מלחמה מיד יפנו אותנו, והלוחמים הצעירים, הסדירניקים, יתפסו את המוצב", הוא משחזר.
"ב־6 באוקטובר הייתי באחת מהעמדות במוצב, ודיווחתי על פעילות ענפה בצד המצרי, שם כיוונו טילים לכיוון המוצבים. בשעה 2 בצהריים פרצה המלחמה. התחיל ירי ארטילרי כבד לכיווננו, ובמשך ארבעה ימים נלחמנו בתוך המוצב עד שהמצרים התקרבו וניתנה לנו הוראה להיכנס לבונקר עד שחיל האוויר יפגיז את הכוחות המצריים שצובאים על המוצב. זה לא קרה, והמצרים כבר היו עמוק במוצב שלנו. ב־9 באוקטובר הם לקחו אותנו בשבי".
אלקרס שהה בשבי המצרי במשך 44 יום. "היו תנאים מחפירים, עם חקירות והתעללויות", הוא מתאר. "האכילו אותנו בכוח בעיניים קשורות, הלקו אותנו, כיבו עלינו סיגריות ואיימו עלינו באקדח. התקווה הייתה הדבר שהחזיק אותי בשבי. התקווה לראות שוב את משפחתי ואת חבריי. מה שזכור לי מהחזרה הוא נינה קציר, אשתו של הנשיא אפרים קציר, שקיבלה את פנינו. ואז לקחו אותנו לחקירה על מה שעברנו, ומשם שוחררנו הביתה. שמתי לב שלא הרגשתי טוב. היה לי חום, הקאתי, ולא ידעו ממה אני סובל. בסוף התברר שזו הייתה דיזינטריה. הגעתי למשקל של 40 קילו ואושפזתי בבית החולים תל השומר. לאחר שיקום חזרתי לעבוד ב'טלרד', אבל לא הייתי אותו אדם. כל הזמן פלאשבקים וחוויות מהשבי ליוו אותי, ועדיין מלווים. אם לא אשתי, הילדים ושאר המשפחה אני לא חושב שהיינו מדברים עכשיו".
"עלינו עם הטנקים כדי להדוף את הסורים שהגיעו עד נפח, הציר המרכזי של רמת הגולן. התנהל קרב קשה, ספגנו אבידות כבדות והטנק שעליו פיקדתי חטף פגיעה ישירה. אני וחבריי ששרדו השתלטנו על נגמ"ש שעמד בשטח ופינינו את עצמנו לראש פינה. משם הובהלתי לבית החולים, שהיתי בו במשך כמה חודשים ובהמשך, במשך שנתיים, עברתי ניתוחים. הפציעה שלי הייתה כוויות ב־80% מהגוף. הרופאים לא היו בטוחים שאשרוד, אבל שרדתי. הפציעה מלווה אותי מאז כל הזמן – לא רק נפשית, גם פיזית. העצמות שלי בידיים שבורות".
ב־2009 החל תירוש לעסוק בציור. "זה משהו שתמיד אהבתי לעשות כנער", הוא מגלה. "היה לי כישרון ציור, אבל לא מימשתי אותו כי הייתי עסוק בהקמת משפחה ובפרנסתה. בגיל מאוחר יותר הרגשתי שיש לי יותר זמן לזה. אני לא פסיכולוג, אבל אני חושב שיש קשר בין התהליכים שעברתי בצבא ובחיים ובין הציורים שלי, השימוש בצבעים והמסרים שאני רוצה להעביר. זה מאוד עוזר לי להתמודד עם האתגרים הפיזיים ונותן לי רוגע לנשמה".
ציוריו של תירוש, המאופיינים בצבעוניות עזה ובצורות גיאומטריות, מבטאים בחירה באופטימיות ובאהבת העולם. "אחד הציורים האחרונים שלי מציג עצים אדומים על רקע ירוק, ועצים ירוקים על רגע אדום, צבעים מנוגדים באופיים שמנסים לתאר את האושר של פתיחת העיניים", הוא מתאר.
"עבודות האמנות של נפגעי המלחמה משלבות יצירה מרפאה ומתקנת עם ביטוי אישי של תעצומות הנפש", מסכם דורון פולק, אוצר התערוכה. "העבודות חושפות מגוון רחב של נושאים מחיי היומיום, התמודדות עם המגבלות, עם קשרי המשפחה, עם הניסיון לשוב לחיות עם הזיכרון ועם הצלקות שיישארו לעולם".
התרעות פיקוד העורף