תשתית האוסף המודרני
ערב מלחמת העולם השנייה יצא ד"ר שוורץ למסע אחרון ונואש לאירופה, במטרה להציל יצירת אמנות שראה לראשונה בברלין כנער. הסיבה לבהילוּת, על אף הסכנה שנשקפה לחייו כפליט שנמלט מגרמניה כמה שנים קודם לכן, עולה ממכתב ששלח לידיד באמסטרדם בנובמבר 1938. במכתב קונן שוורץ על כך שבני אדם כבר אי אפשר להציל, אבל יצירות אמנות עוד אפשר.
מבצע מסכן חיים
שוורץ נסע באותן שנים כמה פעמים לאירופה, אך לא לגרמניה עצמה, כדי להציל יצירות. "הוא ממש הסתכן באובדן חייו", מתארת האוצרת. "הפעם האחרונה שנסע הייתה בסוף 1938, כדי להציל את 'יהודים מתפללים ביום כיפור' של גוטליב".
מבחינת האספנים ששלחו את היצירות לארץ, היה מדובר במעין פיקדון, שיוחזר לאחר המלחמה. "אבל רבים מהם נספו בשואה", מספרת רוזנברג, "ורבים מאלה ששרדו תרמו את היצירות כאות תודה למוזיאון. לדוגמה, האספן היהודי מברלין אריך גריץ שלח בקיץ 1933 למוזיאון 900 יצירות וברח ללונדון עם המשפחה. לאחר מותו, ב־1955, הילדים שלו תרמו מחצית מהאוסף ולקחו מחצית בחזרה".
לטענת רוזנברג, כשמדברים על הסיפור של מוזיאון תל אביב, הסיפור של שוורץ כמעט שאינו מוזכר. "אבל הוא היה איש מדהים. עכשיו, כשנכנסתי לעומק הסיפור, הבנתי עד כמה הוא היה בעל ראייה מפוקחת, מנהל טוב, מחובר, וכמה יצירות הוא הצליח להשיג. יש כיום במוזיאון יצירות מופת מדהימות, בקנה מידה בינלאומי, שיכלו להיות מושמדות".
ב־1947 פוטר ד"ר שוורץ מתפקידו במוזיאון. "אמרו שהמוזיאון נהיה גרמני מדי, אירופי מדי, פחות מקומי", רוזנברג מתארת. "אמרו שצריך לשים יותר דגש על יצירה מקומית, מה שיהפוך ב־1948 ל'אמנות ישראלית'. קרל שוורץ ירד מהזירה, והמוזיאון פנה לכיוונים אחרים".
התרעות פיקוד העורף