מוזיאון תל אביב לאמנות מציג בימים אלה תצוגה המוקדשת לג'ודי שיקגו, אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות באמנות הפמיניסטית של המאה ה-20. אלא שבפועל, המפגש עם יצירתה כמעט ואינו מתקיים: התצוגה אינה כוללת אף עבודה מקורית של שיקגו, והקהל שמגיע בציפייה לתערוכה יוצא לא פעם בתחושת החמצה.
שיקגו, ילידת 1939, נולדה למשפחה יהודית-אמריקאית בשיקגו. אביה היה פעיל פוליטי וסוציאליסט, והשילוב בין תודעה חברתית, זהות נשית וביקורת מוסדית מלווה את עבודתה לאורך הקריירה. היא נחשבת לחלוצה בקנה מידה בינלאומי, עם גוף יצירה רחב והשפעה עמוקה על דורות של אמניות.
הידיעה על תצוגה המוקדשת לה במוזיאון מרכזי בישראל עוררה עניין רב. אלא שההתלהבות התחלפה במהירות באכזבה: עם הכניסה לחלל מתברר כי אין בו ציור, מיצב או אובייקט מקורי של שיקגו - אלא פורמט תיעודי בלבד.
אז מה בעצם כן מוצג שם?
התצוגה במוזיאון מתמקדת בפרויקט בשם "What If Women Ruled the World?" - יוזמה רעיונית-קהילתית שהוצגה בווריאציות שונות במוזיאונים ובמוסדות תרבות ברחבי העולם. במרכז הפרויקט עומד קווילט (שמיכת טלאים) גדול, פיזי ודיגיטלי, שנוצר לאורך שנים בשיתוף נשים מקהילות שונות, אשר הוזמנו להשיב על השאלה שבכותרת: כיצד היה נראה העולם אילו נשים היו בשלטון.
לצד הקווילט מוצגים תיעוד של תהליך העבודה, טקסטים מודפסים, קטעי וידאו קצרים וצילומים, וכן עמדות המאפשרות גם למבקרי המוזיאון להוסיף תגובות והצהרות משלהם. מדובר בפרויקט המבוסס על שיח, השתתפות והצהרה רעיונית - ולא על הצגת עבודות מקור היסטוריות חומרים מקוריים או ייצוג פיזי של יצירתה.
הבעיה אינה בעצם קיומו של פורמט כזה - אלא באופן שבו הוא מוצג. הפרסום, השם והמסגרת המוזיאלית מייצרים ציפייה לתערוכה במובנה המקובל. עבור קהל שאינו מגיע עם ידע מוקדם, אין אינדיקציה ברורה לכך שמדובר באירוע תיעודי בלבד. לאחר תשלום כרטיס, נותרים המבקרים לשוטט במוזיאון רק כדי להצדיק את הביקור.
למה זה מפתיע במיוחד?
בשנות ה-60 וה-70 הייתה שיקגו מהאמניות הראשונות שהכניסו באופן מוצהר את הגוף הנשי, החוויה הנשית וההיסטוריה הנשית אל לב השיח האמנותי - בתקופה שבה עולם האמנות נשלט כמעט לחלוטין בידי גברים. בשנת 1970 ייסדה, יחד עם האמנית מרים שאפירו, את תוכנית האמנות הפמיניסטית הראשונה בארצות הברית, תחילה בפרזנו ולאחר מכן ב-CalArts - מהלך שהפך לאבן דרך בהכשרת דורות של יוצרות.
יצירתה הידועה ביותר, The Dinner Party (1974-1979), נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות של המאה ה-20. מדובר בשולחן משולש עצום ממדים עם 39 מקומות, שכל אחד מהם מוקדש לאישה היסטורית או מיתולוגית, לצד רצפת קרמיקה הכוללת את שמותיהן של מאות נשים נוספות שנמחקו מהקאנון. היצירה מוצגת דרך קבע ב-מוזיאון ברוקלין ונלמדת כחלק בלתי נפרד מהיסטוריית האמנות המודרנית.
מעבר לכך, שיקגו יצרה לאורך הקריירה גוף עבודות רחב הכולל ציור, רישום, פיסול, טקסטיל, קרמיקה, טקסט ומיצבים גדולי-היקף. תערוכות רטרוספקטיביות שלה בעולם מתבססות בדרך כלל על הצגת עבודות מקור מתקופות שונות - ומדגישות את הממד החומרי, החזותי והפוליטי של יצירתה.
איך זה שדווקא גלריה פרטית מציגה?
באופן מפתיע, המפגש הישיר עם עבודותיה של שיקגו בישראל מתקיים דווקא מחוץ למוזיאון: בגלריה הפרטית "נשימה לנדאו", ברחוב אחד העם 55, מוצגות עבודות מקוריות שלה - ציורים, הדפסים ועבודות חומריות. הגלריה פעלה באופן עצמאי להבאת העבודות, ומציעה לקהל חוויה אמנותית ממשית ולא תיווכית בלבד.
במובן הזה, גלריה פרטית היא זו שנטלה על עצמה אחריות תרבותית בפועל - והציגה בישראל עבודות של אחת האמניות הפמיניסטיות החשובות בדורה, ולא רק תיעוד של עשייתה.
הבחירה של מוזיאון תל אביב בולטת במיוחד נוכח תקדימים מהעבר. בשנת 2021 הציג המוזיאון תערוכה רחבת היקף של יאיוי קוסמה, שהתבססה על עבודות מקור, מיצבים וחללים חווייתיים. הביקוש היה חריג: כרטיסים אזלו חודשים מראש, וזמני ההמתנה נמתחו שבועות קדימה. התערוכה הפכה לאירוע תרבותי רחב והמחישה את קיומו של קהל ישראלי גדול המעוניין בתערוכות בינלאומיות משמעותיות - כאשר הן מוצגות במלוא היקפן המוזיאלי.
אם מוזיאון תל אביב הצליח לגייס משאבים, קשרים ואולמות עבור קוסמה, אין סיבה עקרונית שלא יעשה מאמץ דומה גם במקרה של שיקגו. מדובר באמנית בעלת מעמד היסטורי מובהק, ובמקרה גם אמנית יהודייה. פרט ביוגרפי זה אינו מחייב מחווה - אך בוודאי אינו מצדיק צמצום.
הבחירה להציג תחת שמה פורמט תיעודי בלבד אינה נובעת מהיעדר יכולת, אלא מהכרעה מוסדית. ובמצב כזה, השאלה האמיתית איננה מהי התערוכה - אלא מהי מחויבותו של מוסד ציבורי כלפי הקהל שלו, ועד כמה הוא מוכן להיות שקוף לגביה.
התרעות פיקוד העורף