מנו בלה, בוגרת שנקר בהצטיינות יתרה ומהאומניות המבטיחות בישראל, חיברה בין עולם הביוטכנולוגיה לאומנות עכשווית, בין חומרי ריפוי ביולוגיים לשאלות של גוף, זיכרון ותקווה. שיתוף פעולה יוצא דופן עם חוקרי מכון ויצמן והסטארט־אפ SILKIT - סטארט־אפ ביוטכנולוגי ישראלי, שצמח מתוך מחקר במכון ויצמן ומפתח חומרים מבוססי משי להשתלות עור רפואיות וליישומים קליניים מתקדמים - הוליד סדרת עבודות בשם Healing the Hope, שנוצרו מאותו חומר מבוסס משי, המשמש להשתלות עור רפואיות, ומתנהג כמעט כמו רקמה חיה.
זמן קצר לאחר סיום התואר הוצעה למנו בלה מלגה ללימודי תואר שני בגרמניה במסלול ששילב אומנות ויזמות, ושיקף כבר אז את המשיכה שלה למרחבים שבין יצירה, חשיבה מערכתית וטכנולוגיה. אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. “בדיוק אז התפרצה אצלי מחלה, שהיא כנראה גנטית ונדירה”, היא נזכרת. “אני עדיין בתהליך בירור. יש דברים בחיים שפשוט משתנים”.
במקום לעצור, מנו בלה החלה לנוע. דווקא חוסר הוודאות הרפואי הוביל אותה למסע חקירה אינטנסיבי אל תוך עולם המדע. “זה מה שהביא אותי להתחיל לחקור את המפגש עם מדע”, היא מסבירה. “הרבה מאוד מדע. בהתחלה זה הגיע ממקום אישי של שאלות על גנטיקה, על גוף, על מה משתבש”.
נקודת החיבור נוצרה כמעט במקרה. בן דודה, חוקר במכון ויצמן, הציע לה להצטרף לפעילות של מעבדה שעבדה עם חומרים מבוססי משי למטרות רפואיות. “הוא אמר לי: ‘אני לא יכול להכניס אותך לגנטיקה, אבל אנחנו עובדים עם משי, עם פיתוחים רפואיים. אולי זה יעניין אותך מהכיוון האומנותי’”.
זה עניין אותה ועוד איך. מנו בלה מצאה את עצמה בתוך סביבת מעבדה, נחשפת לחומרים ביוכימיים חדשניים, לתהליכים ניסיוניים ולשפה מדעית שלא הייתה חלק מעולמה עד אז. “הוא הראה לי את המשי עצמו, את הפיתוחים, את החומרים. ואמרתי לו: אתה קולט שאפשר לעשות עם זה דברים אומנותיים? לערבב, לנסות, לפתח טכניקות חדשות”.
כך נולד שיתוף פעולה מתמשך עם החוקרים, שלימים הקימו את הסטארט אפ SILKIT. במקביל לפיתוחים הקליניים, מנו בלה החלה לחקור את החומר כאמצעי אומנותי: להדפסה, לפיסול, ליצירת אובייקטים תלת ממדים שמתנהגים כמו רקמה חיה. השלב הראשון במחקר האומנותי שלה נקרא Memory Shape. “זה בעצם הרעיון של זיכרון חומר”, היא מסבירה. “החומרים שאני עובדת איתם משתנים כל הזמן. הם מגיבים לסביבה, לאוויר, למגע”.
מתוך המחקר הזה צמח הפרויקט האומנותי שלה: Healing the Hope. “זה הפרויקט הנוכחי שאני עובדת עליו. סדרה של יצירות שעדיין מתפתחת שצפויה להיות מוצגת סביב יוני”, אומרת מנו בלה.
מתוך השאלות האלה נולדה לא רק הסדרה Healing the Hope, אלא גם היוזמה לתערוכה הקבוצתית “תקווה פורצת גבולות”, שהוצגה בנובמבר בתל אביב, ובה עבודות מתוך הסדרה לצד עבודות של אומנים נוספים. התערוכה ביקשה לבחון תקווה לא כקלישאה, אלא כמצב פיזי, נפשי וחומרי שנשחק, משתנה, מתפרק ונבנה מחדש.
אחד המאפיינים המרכזיים בעבודות של מנו בלה הוא החומר עצמו. הבסיס הביוכימי שפותח במסגרת העבודה עם SILKIT הפך אצלה למצע פיסולי. “התחלתי לעשות מהחומרים האלה גם אובייקטים תלת ממדיים”, היא אומרת. “פסלים של ממש”. בהמשך, שילבה בהם חומרים טבעיים: צמחים, פרחים, עלים ואצטרובלים, שעוברים תהליכי עיבוד ייחודיים. “אני מעבירה אותם תהליך מיוחד, ממיסה אותם עם המשי, יוצרת טקסטורות. במקביל, אני משתמשת גם בחומרים מלאכותיים, בעיקר אפוקסי, בניסיון לייצב את היצירה”.
אבל היציבות, מתברר, היא אשליה. “גם החומרים הביוכימיים וגם החומרים הטבעיים ממשיכים להשתנות בתוך הקיבוע. זה מראה ששינוי הוא משהו שתמיד קורה. והרבה פעמים הריפוי מגיע דווקא כשאנחנו מוכנים לקבל את זה שהשינוי לא בשליטתנו”.
העבודה במעבדה הכניסה לסטודיו לוגיקה אחרת: “יש אינטואיציה אומנותית, אבל היא פוגשת אינטואיציה מדעית. במדע יש הרבה יותר לוגיקה, איך דברים עובדים. זה שינה לי את דרך העבודה. היום אני קודם יוצרת את החומר, רואה איך הוא מתנהג, ורק אז מחליטה איזה דימוי נכון לו”. החומר, לדבריה, אינו מצע פסיבי: “זה לא כמו להדפיס על נייר. זה חומר חי, משתנה. הדימוי צריך להתאים לרגע שבו החומר מוכן”.
בעולם האומנות שמרבה לעסוק בבינה מלאכותית, מסכים ודימויים דיגיטליים, הבחירה של מנו בלה לחזור לחומר הפיזי בולטת. “יש כאן אלמנטים של טכנולוגיה וקדמה”, היא אומרת. “אבל אני כל הזמן חוזרת למגע עם חומר. גם במעבדה הרבה מהתהליכים, כמה שהם נראים חדשניים, הם מאוד מסורתיים. העבודה היא פיזית, סיזיפית”.
הסטארט אפ, לדבריה, נועד “לדייק, לפשט, ולאפשר חוויה הרבה יותר זמינה ומדויקת לשני הצדדים”. בהקשר הזה, מנו בלה מרחיבה על הפערים המבניים בשוק האומנות המקומי, ועל הסיבה שהובילה אותה לפתח פלטפורמה עצמאית. “לא כולם רוצים ללכת ל’צבע טרי’”, היא אומרת. “וגם ‘צבע טרי’ מציע ז’אנרים מאוד מאוד ספציפיים של רכישת אומנות”. לדבריה, גם בתי מכירות שמציגים מדי פעם עבודות אומנות מודרנית ואומנים צעירים אינם פתוחים לכולם. “לא כל אומן יכול להתקבל ל’תירוש’, ולא כל אומן יכול להתקבל ל’צבע טרי’, ובטח שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו לפתוח שם ביתן”.
בישראל, מספרת מנו בלה, יש שורה ארוכה של אומנים איכותיים ומוערכים, שנותרים מחוץ למעגל. “או שאין להם תקציב לממן את זה, או שפשוט אין להם גישה. לעשות תערוכות, יחסי ציבור, זה הון תועפות כסף לאומנים”. במקביל, גם האספנים מפסידים: “הם פשוט מפספסים את זה והרבה פעמים אנשים פונים לקנות אומנות מחו״ל ולא מהארץ”.
מנו בלה, שעובדת רבות בשדה הבינלאומי, מזהה את הפער מקרוב. “זה לא כי אין אומנים טובים פה”, היא מדגישה. “וזה גם לא הכל עניין של ‘אנחנו ישראלים’. זה הרבה בגלל ההנגשה של האומנות לחו”ל”. לדבריה, זה בדיוק הפער שהסטארט־אפ נועד לגשר עליו. שאלה שמתבקשת בימים אלה כמי שמציגה הרבה בזירה הבינלאומית: האם את מרגישה שינוי בשנתיים האחרונות ביחס לאומנים ישראלים? “אני חווה אנטישמיות. אני מתפרסמת בפלטפורמות בינלאומיות גדולות, עם קהלים של מאות אלפי עוקבים, והתגובות אינן תמיד ענייניות. יש הרבה תגובות אנטישמיות גם מקהלים של אומנים וגם מאספנים”.
עם זאת, היא מדגישה הבחנה ברורה: “מי שאני עובדת איתו באופן אישי בשדה האומנותי - מהם אני מקבלת אהבה. בקרב הקהל הרחב, שם זה קיים”. התגובות הללו אינן מרפות את ידיה. וגם העובדה שיש לה אזרחות זרה אינה משנה את בחירתה: “אני בוחרת לחיות בישראל”, היא אומרת. “מבחינתי זה רק מחזק את הרצון לייצג את ישראל בכל מקום”.
התרעות פיקוד העורף