יש אנשים שאוהבים לאהוב - להיסחף, להתמסר, להרגיש עד הסוף. אני אחת מהם, ולכן כשהוולנטיין מגיע, כמעט בלתי נמנע שאמצא את עצמי כותבת על אהבה בתיאטרון. התיאטרון מציב מולנו גרסה מרוכזת של המציאות: התאהבות, שחיקה, געגוע ותקווה, כולם נדחסים לשעה וחצי שבהן הלב עובד שעות נוספות. שם מתברר שאין מודל אחד לזוגיות, אלא אינספור צורות של קשר אנושי. ואם כבר מדברים על אהבה, קחו ממני טיפ קטן: הצגה טובה היא דייט בטוח לוולנטיין. מקסימום לא התאהבתם אחד בשנייה, אבל התאהבתם בהצגה. אז בואו נצלול לאילו זוגות כבשו את ליבנו בתיאטרון הישראלי.
זו אינה אגדה רומנטית נקייה; להפך, מדובר באהבה לא נוחה, מורכבת, לעיתים מטרידה. אבל דווקא מתוך הדרך העקומה והכואבת שבאמצעותה הם מוצאים זה את זו צומחת תחושת אמת. הקשר ביניהם נולד מתוך צורך אנושי עמוק בשייכות, והוא מזכיר שאהבה לא תמיד מגיעה במסלול ישר, ולעיתים מה שנדמה אבוד או חד־צדדי מקבל תפנית בלתי צפויה. לא כהבטחה לסוף טוב, אלא כתזכורת קטנה לכך שבלב, כמו בתיאטרון, שום דבר לא סגור עד ירידת המסך. אז לאלו שעוד מחכים למישהו - אין לדעת מתי החיים יחליטו לשכתב את המערכה הבאה.
שני קצוות אלה נפגשים במפגש סוחף ועוצמתי, מלא תשוקה אך גם מלא אלימות, לא רק פנימית אלא גם סביבתית: החברה והמסגרת מנסים להפריד ביניהם שוב ושוב. האהבה שלהם מאיימת על הסדר הקיים. האהבה שלהם טוטאלית, נאיבית, כמעט חתרנית, והטרגדיה היא חלק בלתי נפרד מהיופי שלה: גם כשהסיפור נגמר, הזיכרון של החיבור הזה נשאר איתנו ומזכיר לנו שאהבה שנאבקת על מקומה יכולה לנצח בדרכה שלה.
הפער הזה, במקום להרחיק ביניהם, יוצר מרחב של סקרנות, גילוי הדדי ורוך לצד התמודדות עם קשיים ופחדים, ודורש אומץ גדול להכיר בכך שאהבה יכולה לפרוץ אפילו את הגבולות הקשוחים ביותר. הקשר ביניהם לא מגיע כהצהרה דרמטית אלא דרך רצף של רגעים קטנים ומדויקים: מבט שמתעכב יותר מדי, שתיקה טעונה משמעות, בדיחה פנימית שמדליקה חום בלב ושיחות שקטות שמגלות עד כמה הרגשות עמוקים.
ההומור של ההצגה מאפשר לנו לצחוק תוך כדי שאנחנו מבינים עד כמה הקשר הזה רציני ומורכב, ושלעיתים הלב פשוט מסרב להסתדר לפי הכללים שהחברה מציבה. אגב, ציפור קטנה שמכירה היטב את מסדרונות התיאטרון לחשה לי שלא מעט צעירים מגיעים עם הוריהם להצגה כחזרה גנרלית לשיחה הגדולה ולדרך החוצה מהארון. מרגש!
לאורך הדרך, דרך האנשים שפגשו אותה והסיפורים שהוא שומע עליה, הוא מרכיב לעצמו דיוקן של נערה אמיצה שלא מוכנה לוותר, והלב שלו נפתח אליה עוד לפני שפגש אותה. כשהם סוף סוף נפגשים, נוצר חיבור אמיתי שנולד בדרך עקומה ולא שגרתית, אך מצליח לפרוח דווקא מתוך המסע, הסכנות והכאב שעברו. הם מוכיחים שלפעמים אהבה מתחילה בדמיון, אבל כדי להפוך למציאות היא צריכה אומץ לרוץ אחריה עד הסוף.
לימור היא המנוע הפלפלתי של הדינמיקה, נועזת, משוחררת, דוחפת את הגבולות, ובועז נשאב לקצב שלה, משתעשע, מתגבר על המבוכה ונפתח יחד איתה. המפגש של דפנה ואמיר עם הזוג הפרוע מציב מולם מראה לא מחמיאה במיוחד: שאלות על תשוקה, על גבולות, על מיניות פתוחה ועל נכונות להתנסות במה שמעולם לא העזו אפילו לנסח בקול. ההצגה משתמשת בדפנה ואמיר כדי לפרק באכזריות משועשעת את רעיון הזוגיות המנומסת, ומזכירה שנישואים ארוכים הם לא רק הרגל, אלא גם משא ומתן מתמשך עם תשוקה, פחד והאפשרות להשתנות.
אולי זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לחפש אהבה דווקא בתיאטרון - כי על הבמה היא נבחנת בלי פילטרים. בין יהודה ורון שמאתגרים גבולות, מריה וטוני שנאבקים בעולם שלם בשביל רגע של חיבור, אוון וזואי שמוצאים זה את זו דרך כאב, תמר ואסף שמתאהבים במסע בלתי אפשרי, ובועז, לימור, דפנה ואמיר שמגלים מה נשאר מהתשוקה אחרי שהאורות נדלקים - כל זוג מספר גרסה אחרת של אותו צורך אנושי עתיק: להיראות, להיבחר, לא להיות לבד.
ולמי שיושב בקהל ומרגיש שהסיפור עדיין מחכה לו מחוץ לאולם, אולי זו הנחמה הקטנה של התיאטרון, להזכיר שאהבה לא מגיעה בצורה אחת, ולא בזמן אחד, אבל כשהיא מגיעה היא תמיד שווה את ההמתנה. ועד אז, תמיד יש ערב נוסף שבו אפשר להתיישב בחושך, ולהאמין מחדש.
התרעות פיקוד העורף