יש משהו כמעט אבסורדי בלהיות היום בלוגרית תיאטרון. המילה "בלוגרית" שייכת לעולם של עדכון מתמיד, של תוכן שמתחלף לפני שהספקנו לנשום, ואני כותבת על אמנות שמבקשת בדיוק את ההפך: להישאר. לפעמים אני יוצאת מהצגה, עדיין בתוך הדופק של השחקנים, פותחת את הטלפון, ומגלה שהעולם הספיק לעבור כמה גלגולים. עשרות סרטונים, טרנדים חדשים, בדיחות שכבר הזדקנו. בזמן שישבתי באולם, המציאות רצה קדימה. התיאטרון דרש ממני לעצור. וברגע הזה מתבהר משהו לא נוח: להיות היום צופה תיאטרון זה כמעט מעשה התנגדות.
עולם של 8 שניות
אנחנו חיים בכלכלת קשב. בעולם הדיגיטלי יש חלון של כ-8 שניות שבו הצופה מחליט אם להישאר או לעבור לתוכן הבא. הערך של יצירה נמדד לפי הזמן שבו הוא מצליח להחזיק אותנו לפני שנגלול הלאה. 8 שניות, ולעיתים פחות, הפכו לנצח. התרבות הדיגיטלית בנויה על זרימה מתמדת: עוד תמונה, עוד קליפ, עוד חיתוך. אין התחלה ואין סוף, רק רצף אינסופי.
בתוך המציאות הזו, התיאטרון נראה כמעט בלתי אפשרי. הוא דורש ישיבה בחושך, אוסר על דילוג, לא מאפשר "חזור אחורה" או "הרץ קדימה", ומחייב נוכחות עם גוף חי ונושם. בעולם שמודד תרבות לפי זמן צפייה, התיאטרון מסרב למהירות. ולכן השאלה כבר לא אם הוא יאמץ טרנדים, אלא אם הוא יכול לשרוד בלי לוותר על מהותו. החוויה הזו,שפעם הייתה מובנת מאליה, הפכה כמעט רדיקלית.
האם התיאטרון יכול לשרוד את עידן הסווייפ?
יש מי שטוענים שהישרדות הבמה תלויה בהסתגלות. שהתיאטרון חייב לקצר, להאיץ, להישבר למקטעים. יותר אינטראקטיביות, יותר קצב, פחות סבלנות. כבר אפשר לראות הצגות שנבנות כסצנות קצרות, מופעים שמשלבים מסכים חיים, שמדברים בשפה של קליפים; ניסיון לתרגם את השפה הבימתית לקצב שהקהל כבר רגיל אליו מהמסך.
זו אבולוציה טבעית. אמנות תמיד הגיבה לטכנולוגיה. אבל כאן קורה משהו עמוק יותר. כאן הסכנה עמוקה יותר מסתם שינוי סגנוני. עידן הסווייפ לא משנה רק אסתטיקה - הוא משנה הרגלי תודעה. הוא מחנך אותנו לצרוך רגעים במקום לשהות בהם, להחליט בשנייה אם להישאר או להמשיך הלאה. אם התיאטרון יאמץ לחלוטין את ההיגיון הזה, הוא עלול לאבד את הדבר שמגדיר אותו: חוויה שלא ניתנת לשליטה מלאה, שלא מתקצרת לפי דרישה, שמכריחה את הצופה להישאר בתוך זמן משותף עם אחרים.
במובן הזה, האיום על הבמה הוא לא טכנולוגי אלא אנושי. אם נאבד את היכולת לשהות בתוך חוויה אחת רציפה, לא משנה כמה חדשני יהיה התיאטרון - לא יהיה מי שיחווה אותו. השאלה על הישרדות היא בעצם שאלה עלינו: האם אנחנו עדיין מסוגלים להישאר?
האולם שמסרב גלילה
הרשת מנבאת אותנו. היא מציעה לנו שוב ושוב את מה שכבר אהבנו, אוטומטית, בלי הפתעה. התיאטרון עושה את ההפך - הוא מפגיש אותנו עם מה שלא בחרנו, עם סיפור שמתרחש עכשיו, בזמן אמת. נכנסים לאולם ולא יודעים מה יקרה - זה כמעט בלתי נתפס ב-2026.
בהצגה טובה, רגע של שתיקה יכול להימשך דקה שלמה; דקה שבה הכל נמדד בנשימות, בתנועות הקהל, בהבזקי האור על הבמה. נסו לדמיין דקה כזו ברשת - רובנו לא מחזיקים 3 שניות. על הבמה, השתיקה היא חומר דרמטי; היא מאפשרת לנו לחוש עומק, לחוות מתיחות, להתמסר לרגע.
אם התיאטרון יפסיד במלחמת הקשב, לא נאבד רק צורת אמנות אלא מיומנות אנושית בסיסית: היכולת לשבת יחד ולהקשיב לסיפור אחד משותף. בעולם שמתפצל לאלפי זרמי תוכן אישיים, האולם הוא מהמקומות האחרונים שבהם אנחנו עדיין קהל - לא משתמשים, לא עוקבים - קהל. ואולי לכן התיאטרון לא שייך לעבר אלא לעתיד: כי היכולת להישאר, להתמסר, להיות נוכחים זה עם זה בלי מסך מתווך, עומדת להפוך למשאב האנושי הנדיר ביותר בעולם שמאיץ מעבר למהירות שבה אנחנו מספיקים להרגיש.
התרעות פיקוד העורף