מכאן החל להתגלגל כדור-שלג. הדרמטורגית הזמינה אותו לביים את ההצגה בעיר הולדתה, עם שחקן מקומי, ובעקבות ההצלחה הפך אלדד לבמאי מבוקש במרכז אירופה.
"תיאטרון וקולנוע משכו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. מגיל צעיר שיחקתי בבית בתיאטרון-בובות. כילד, ביימתי הצגות בבית הספר ובתנועת הנוער הציונית, אבל אף פעם לא שיחקתי בהן. עד היום יש לי אימת-קהל ואין לי קומוניקציה עם קבוצה גדולה של אנשים. יצר הבימוי מעולם לא הרפה ממני ואפילו במחנה העבודה ביימתי הצגה לפורים".
ב-50' עלה ארצה עם אמו. "עברתי את כל שלבי הקליטה של עולה חדש", שחזר. "אמא שלי עבדה כעוזרת-בית וגרנו 12 אנשים בפחון במעברת תלפיות בירושלים. אני זוכר מאז צנע, עמידה בתור למצרכים ומחסור במים. את הלירות הראשונות שלי הרווחתי בעזרת מצלמת ה'רוליפלקס' של אבא שלי, זכרונו לברכה, שאיתה הייתי יוצא בשבתות ל'טיילת' מול הכנסת הישנה ומצלם אנשים שעברו שם".
אחת מגולות הכותרת בפעילותו הקולנועית היה ב-62' בימוי הסרט העלילתי "סיניה". "הסיפור האנושי של נחיתת אונס של מטוס חיל האוויר בסיני, במבצע קדש ב-56', שבו חולצה ילדה בדואית, תפס אותי", סיפר. "לו היו עושים בארץ עוד סרטים כאלה, לאו דווקא קומדיות זולות, אולי היינו היום במקום אחר במפת הקולנוע העולמית", אמר.
שני ילדיהם של אלדד ושל זוגתו, אהבה חייו, לא הלכו בדרכם: "דן שמע אצלנו הרבה על תיאטרון והתרחק ממנו. אנחנו קוראים לו 'הנורמלי היחיד במשפחה שלנו', כשיש לו קריירה כעורך דין. גם רות לא בכיוון והיא מנהלת חנות מזכרות. אף פעם לא עודדנו את הילדים שלנו ללכת בעקבותינו. 'תעשו מה שאתם אוהבים לעשות ותהיו מאושרים', היינו אומרים להם".
כששאלתיו מה הריץ אותו בגילו, השיב: "מריצים אותי היצירתיות והחיפוש המתמיד אחר אתגרים חדשים. זה מבחינתי הוויטמין לחיים מאושרים, כמובן בנוסף לאהבה עם דינה שנותנת לי הרבה כוח".
כשהערתי לו לבסוף, שבעוד שעל הבמה ומול המצלמות היא אש, בעוד שהוא לגמרי לא כזה, ענה: "אולי בגלל זה כל כך מצליח לנו יחד. לו שנינו היינו אש, זה היה עלול להיות מסוכן והייתה יוצאת להבה..."
התרעות פיקוד העורף