בהתחלה אין מחיאות כפיים. יש דממה. פה ושם נשמעות קריאות בוז. בעיקר ניכרים הלם, חוסר הבנה. הקהל, שעוד נושא בגופו ובנפשו את צלקות מלחמת לבנון הראשונה ואת צילו הכבד של הטבח בסברה ושתילה, מתקשה להכיל יצירה שבאה לגעת בפצע. הזעם הציבורי בעבע והמתח הפוליטי תחת ממשלת הרוטציה של יצחק שמיר ושמעון פרס גאה. לתוך המצב הנפיץ הזה נכנסה אופרת רוק נוקבת, שכמוה לא הייתה כאן.
קהל שלא רצה לשמוע
ב-40 ההצגות הראשונות היו פחות מעשרה אנשים בכל הצגה. על רקע זה ההפקה יצאה להפסקה עד להודעה חדשה. התפנית אירעה כעבור כמה חודשים כשמנהל "צוותא" המנוח, ניסים ציון, החליט להזמין למספר הצגות מצומצם 150 חיילים בחינם. "ברגע שבאו חיילים, זה עבר מפה לאוזן והפך להצלחה מסחררת", סיפרה כהן. "זה הגיע למצב שבו אם היינו טועים על הבמה, החיילים היו מתקנים אותנו כי הם ידעו בעל פה את הטקסטים".
"ניסים טען שהתפקיד של ‘צוותא’ הוא להביא תרבות מתקדמת ופוליטית, גם אם זה לא כל כך פופולרי", ניתח את ההתפתחות מיטלפונקט. "ברגע שבאו החיילים בחינם, הם סיפרו על כך לחברים שלהם, שהתחברו כנראה לנושאים הפוליטיים, במיוחד לאחר שחזרו מלבנון, וכך המחזה רץ בהצלחה שלוש שנים. הקהל הצעיר התחיל להגיע בהמוניו. אם הייתי צריך להפיק כיום אופרת רוק כמו ‘מאמי’, אני לא חושב שהייתי מוצא את המסגרת שתעשה את זה. בפירוש לא. אף אחד לא היה מוכן לקחת על עצמו סיכון כלכלי מהסוג הזה".
מיטלפונקט בחר לכתוב על מאמי, צעירה מעיירת פיתוח בדרום, שסועדת את בעלה שנפצע בשירות מילואים והפך לצמח. היא עוברת עם בעלה לתל אביב, שם היא עובדת כמלצרית בפאב. במרתף הפאב היא מותקפת מינית על ידי שבעה מעובדי המקום, פלסטינים מעזה, שנרצחים בהמשך בידי איש ימין קיצוני. מאמי נאלצת לעבוד בזנות, ובעקבות מפגש עם מרפא שמשדרג את מוחה היא "נולדת מחדש" וצוברת פופולריות בתקשורת כמי שמנגחת את השמאל ואת הימין. מאמי עולה לשלטון במדינה ומקימה משטר קיצוני ששולח את חייליו למלחמה מיותרת. לאחר התבוסה במלחמה וועדת החקירה שבעקבותיה מאמי חוזרת לעיירה הדרומית כשהיא מובילה את בעלה בכיסא גלגלים.
"המחזה מדבר על אתוס לאומי, קיבעונות וסטיגמות שלא השתנו עם השנים", אמר לי מיטלפונקט. "עשרות שנים עברו מאז המחזה, ושום דבר לא השתנה מלבד ההתחרדות והמשיחיות במקומות שאותם המדינה השאירה עזובים. זה אחד מכישלונות הציונות".
ב"מאמי" אין חסינים מפני ביקורת: שליחי ההשגחה העליונה מצוירים כדמויות קנאיות על סף הטירוף; מרפאים בעיני עצמם שמוכרים ניסים ומכשירים בני אדם לשמש כלי מלחמה; השמאל מתואר כחבורה מנותקת ומכורה לאשליות; הימין כהמון סמכותני, החולם על מציאות מסוגרת; החברה החרדית מוצגת כקהילה שכופה את אורחותיה על הכלל. ולצד כל אלה ניצבים העיתונאים - ציניים ורעבים לכותרת, והם מנפחים את הסיפור עד שמאמי עצמה הופכת לסמל תקשורתי, סוחפת המונים ומדרדרת מדינה שלמה אל תהום המלחמה.
הצלחה מאוחרת ומסחררת
למרות ההצלחה המסחררת שלה זכתה ההצגה, בזמן אמת סירב הרדיו להשמיע שירים מתוכה, בעיקר את "שיר האונס" שעסק גם בכיבוש, "השדות האדומים" שדיבר על המעגל הבלתי פוסק של קורבנות המלחמה ו"התולעים" שהזהיר מפני משיחים ימניים והשתלטותם על השלטון.
מזי כהן, שסיפרה לי כי לקח ליוצרים שלושה חודשים לשכנע אותה להשתתף בהפקה, הוסיפה: "הקהל אהב את ‘שיר האונס’ ושר אותו בקולי קולות. הוא נעשה קאלט אצל אנשים. אחרי שנה פחות או יותר, כשההצגה התחילה להצליח בגדול, עדיין תקעו אותנו ב’צוותא’ כי פחדו לצאת איתה החוצה. יצאנו פעם לתיאטרון ירושלים, לאולם הגדול, וחשבנו שלא יבוא קהל. בסוף האולם היה מפוצץ עד כדי כך ששלחו אנשים הביתה. סוד ההצלחה הוא בכך שזו אחלה מוזיקה, שילוב מטורף ומדהים של אהוד בנאי, יוסי מר חיים, 'הפליטים' ואריה מוסקונה. זכיתי".
"אני חושב שההצלחה הייתה בגלל גיוון הכישרונות בהפקה, היכולת הנהדרת של מזי והקונפליקט החברתי, שהתבטא גם בהבדל בין הכתיבה שלי לכתיבה של אהוד", מסביר מר חיים. "גם שפי ישי, ששלט בכל סוגי המוזיקה, הוסיף הרבה. ‘מאמי’ הייתה חד-פעמית, והיום לא תמצא עירוב כישרונות כזה על במה אחת".
בשנת 1987 יצא אלבום כפול המתעד את שירי "מאמי". במקביל הוציאו אהוד בנאי ו"הפליטים" את אלבומם הראשון והמופתי, שסימן את פריצתו של בנאי ללב המיינסטרים הישראלי. למעלה משנתיים אחרי עליית "מאמי" פרצה האינתיפאדה הראשונה, והצנזורה על שירי המחזה, שנעשו רלוונטיים ואקטואליים מאי פעם, הוסרה והם הושמעו ברדיו.
התרעות פיקוד העורף