יש רגע מוקדם מאוד בערב שבו רן דנקר מביט אלינו, הקהל, ומבקש מאיתנו להשאיר את הצרות בחוץ. "כאן", הוא מבטיח, "במועדון הקיט קט - הבנות יפות, ואפילו הגברים יפים". זו שורה שנאמרת בחיוך רחב, כמעט קונספירטיבי. היא נשמעת כמו הזמנה. היא למעשה אזהרה.
לא במקרה ההפקה אינה מאפשרת לצלם; התפאורה כה עשירה, רב-שכבתית ודינמית, עד שהיא כמעט דורשת להיחוות במלואה ולא דרך מסך. אין כאן קישוט לשם קישוט; כל דלת, כל נברשת, כל גרם מדרגות משרתים את תחושת ההתפוררות האיטית. התלבושות מחודדות עד לפרט הקטן ביותר. גרביון שנמתח קצת יותר מדי, כובע שמוטה בזווית מדויקת, נצנוץ שמסתיר עייפות. זו אסתטיקה שיודעת שהיא יפה, ומשתמשת ביופי הזה כדי להוליך שולל.
ואז מגיע הסיום. אין כאן קול תרועה רמה. אין פיצוץ תזמורתי. להפך - המוזיקה נעלמת. הסיום מתרחש בשקט כואב, כמעט עירום. אחרי ערב שבו התזמורת חיה ונושמת מולנו, אחרי שהצלילים מילאו כל פינה, הדממה היא הצליל החזק ביותר. זה רגע תיאטרלי אמיץ, שמסרב לתת לקהל פורקן רגשי נוח.
וברגע האחרון, דנקר חוזר אל הבמה. "כאן אין צרות", הוא אומר, "אפילו הבנות יפיפיות, אפילו התזמורת יפיפייה". לרגע נדמה שהכל חוזר למסלולו. ואז - הכול פשוט נעלם. אין בנות. אין תזמורת. אין מועדון. נשאר רק חלל ריק.
התרעות פיקוד העורף