תומאס בונה עולם. לא רק ציורים, אלא מרחבים שלמים, סלונים, חדרי ישיבה, פינות רביצה. הדמויות שלה, רובן נשים שחורות, יושבות, נשענות, מתרפקות על ספות, שטיחים וטקסטילים עשירים. אלו לא תפאורות מקריות. הבית, ובמיוחד הבית הנשי, הופך אצלה למרחב של זהות, כוח ושייכות. לא מקום שממנו יוצאים אל העולם, אלא מקום שממנו העולם נמדד.
העבודות בוהקות: קריסטלים, נצנצים, צבעים רוויים, דוגמאות שממלאות את הפריים עד אפס מקום. מה שבמקומות אחרים היה נתפס כקיטש, הופך כאן לכלי אמנותי חד. תומאס לוקחת חומרים שנחשבו פעם "טעם רע" ומטעינה אותם במשמעות, ביופי, בגאווה. זו אמנות שלא מתנצלת על הרצון להיות מושכת, נעימה, אפילו מענגת.
אבל מאחורי השמחה יש מהלך אינטלקטואלי מדויק. תומאס מנהלת דיאלוג גלוי עם תולדות האמנות הקלאסיות. היא מתכתבת עם "אולימפיה" של מאנה ועם האודליסקות של אינגר, אותן תנוחות נשענות, אותו מבט ישיר אל הצופה, אלא שכאן הגוף הלבן והפאסיבי מוחלף באישה שחורה, מודעת לעצמה, לבושה, נוכחת, כזו שמביטה חזרה בלי לבקש רשות. גם ציורי הסלון הבורגניים של המאה ה-19 מקבלים אצלה שכתוב,
הרבה מהדמויות בעבודות מבוססות על נשים אמיתיות מחייה, משפחה, חברות, קהילה. לא אידיאל מופשט, אלא נוכחות חיה. יש כאן השפעות של שנות ה-70, שמתבטאות בטקסטיל, בצבעוניות, בתחושת החופש של הגוף שנשען לאחור ולא מנסה להרשים. ובמקביל, יש כאן פוליטיקה, מגדר, זהות וגזע, אבל בלי נאומים ובלי כובד יתר. הכול עובר דרך יופי.
אולי זה סוד הקסם של התערוכה. היא לא דורשת מאיתנו לבחור בין חוויה אינטלקטואלית לחוויה רגשית. היא מאפשרת גם וגם. לצחוק, להתלהב, להגיד "איזה כיף", ובאותו הזמן להבין שמדובר במהלך תרבותי עמוק, שמבקש לשכתב היסטוריה ולהרחיב את מי שמותר לו להיות במרכז.
בעולם שמרגיש לא פעם כבד, רועש ומכווץ, תערוכה שמרשה לעצמה להיות חכמה ושמחה היא לא דבר מובן מאליו. מיקלן תומאס מזכירה שאמנות יכולה להיות מקום לנוח בו, בלי לוותר על מחשבה. וזו, בעיניי, מתנה לא קטנה.
התרעות פיקוד העורף