את הבדיחה הזו ואחרות יספר דן, מי שנודע בחיקויי העדות שלו, במופע הבידור החדש "זה הזמן לצחוק", שאמור לעלות מיד לאחר המלחמה. "אלו חומרים שעוסקים בכל מה שאקטואלי", הוא אומר, "עם ההתפתחויות הוספתי גם בדיחות שקשורות למלחמה עם איראן ולחיסול של חמינאי. אני מרגיש שמה שנדרש לנו בתקופה כל כך מתוחה זה צחוק, אסקפיזם, הומור. זו התרופה הכי חזקה".
התוכנית תכלול מערכונים חדשים, לצד מערכונים מוכרים, בדיחות חדשות וגם התייחסויות לנושאים בוערים על סדר היום, כולל חוק הגיוס וכמובן חיקויים של פרסים, שאיתם התפרסם במופע "אל תקרא לי פרסי". "הבדיחות שלי לא עוקצות, לא מעבירות ביקורת על איש ולא פוגעות באף אחד", הוא אומר, "זו לא הדרך שלי".
מהישיבה לצבא
רגע לפני שהגשים את החלום, התגייס דן לצבא ושירת כלוחם בגדוד 51 של גולני: "לא חשבתי על להקה צבאית באותה תקופה כי מלכתחילה, כשהגעתי ללשכת הגיוס, קצין המיון נתן לי שלוש אופציות: שריון, תותחנים או גולני. בחרתי גולני כי האחים הגדולים שלי שירתו שם גם". במסגרת שירותו הצבאי לקח דן חלק בין היתר בפעולת סמוע בכפר הפלסטיני א-סמוע מדרום לחברון, בקרב תל עזזיאת ברמת הגולן במהלך מלחמת ששת הימים ובפעולת כראמה שבדרום בקעת הירדן ב-1968. "הייתי לוחם רציני, עברתי קורס צלפים, אבל בהפוגות בין הקרבות הייתי שר לחבר'ה שירים של ג'ו עמר, עד שכינו אותי 'זמיר הפלוגה'", הוא מספר. "לא חשבתי על קריירה של זמר, פשוט אהבתי לשיר".
מדדון לדן
המפנה הגיע ב-1968, במועדון הלורדים ברחוב המסגר בתל אביב. בשעת לילה מאוחרת עלה סטנדאפיסט ג'ינג'י על הבמה וניסה לספר בדיחות. הקהל לא צחק והדממה הופרה בשאגות "בוז" ורעשי בקבוקים שהושלכו לכיוונו. מנהל המועדון היה בלחץ, לא ידע מה לעשות. לפתע ניגש אליו בחור צעיר ואמר לו: אני יודע להצחיק. "מה זה יודע להצחיק?", שאל מנהל המועדון, "אני לא מנהל מועדון חובבים, מי אתה?".
הבחור היה דן, אז עדיין דדון. "ראיתי את הג'ינג'י מקרטע ואמרתי לעצמי, אם הוא יכול לעשות את זה, אני יכול לעשות את זה טוב יותר", הוא אומר כעת. "לא היה לי חומר כתוב, לא ניסיון על במה, לא סיפרתי בדיחות בפני קהל, אבל היה לי ביטחון עצמי. הצגתי את עצמי בפני מנהל המועדון כבוגר להקה צבאית. שיקרתי, ידעתי שזו מילת קסם. למזלי, הוא נתן לי צ'אנס. הצחקתי את הקהל, והמנהל התלהב ממני כל כך, עד שהוא החתים אותי על חוזה הופעות לשנתיים במועדון".
באותו ערב נולד אבנר דן. "ברגע ששמעתי את הקהל צוחק, הרגשתי שזה הייעוד שלי", הוא אומר. "ועדיין, ידעתי שיש לי המון עבודה. זה לא בא לי בטבעיות".
בשנות ה-70 וה-80, כאשר החברה הישראלית הייתה שקועה בקרע בין מזרחים לאשכנזים, דן היה אחד הראשונים שהעזו להניח את הנושא העדתי במרכז הבמה. הוא עשה זאת לא מתוך לעג ולא מתוך הפשטה של דימוי עדתי, אלא מתוך כבוד עמוק לזהות האתנית ולסיפורי הגלויות המרכיבים את הישראליות. הוא לא היה רק אחד הכוכבים הגדולים של ההומור הישראלי באותן שנים אלא החלוץ שפרץ את תקרת הזכוכית של הממסד הבידורי עבור קומיקאים ממוצא מזרחי.
"לא תשמע ממני אף פעם על קיפוח, גם אם היה כזה", הוא אומר. "מהרגע הראשון הצבתי לעצמי מטרה לקחת את האפליה, את השד העדתי וליצור ממנו גשר להומור. זה התפקיד שלי. הושפעתי מקיבוץ הגלויות שפגשתי ברחוב, בשכונה, בשוק. מהפולנייה ועד התימני, מהפרסי ועד העיראקית. ברגע ששמעתי אותם מדברים, המבטא נדבק לי בראש ויכולתי לחקות אותו. אף פעם לא לעגתי לעדה מסוימת, צחקתי איתה. ועובדה, בכל הצניעות אומר לך, שתשאל כל אחד כיום, מצעירים שרואים אותי בטיקטוק ועד מבוגרים שראו אותי על במות, כולם יודעים מי זה אבנר דן".
ממופע לקסטה
לאורך השנים העלה דן 12 תוכניות יחיד שכתב עבור עצמו, בהן "צחוק מקיר לקיר", "סוף שבוע פרוע", "צחוקים שכאלה", "אגם הבירבורים", "תפסתי ראש", "טוב לצחוק בעד ארצנו", "חוזר בצחוק" ועוד. הם סיפקו כמה מערכוני קאלט, למשל "אח שלי צ'ארלי", "השיכור", "תחנת אוטובוס", "לשכת עבודה" ו"זיכרון גורלי". "המערכון 'אח שלי צ'ארלי' היה היסטריה", הוא מספר. "הייתי מופיע בשנות ה-70 בימי עצמאות על שלוש-ארבע במות בפני 40 אלף איש, ובכל פעם שהייתי עושה את התנועה הקבועה עם היד בתחילת המערכון, הקהל היה משתגע".
בשנת 1977 העלה דן מופע משותף עם אהובה עוזרי, אז אחת הכוכבות הגדולות של הזמר המזרחי. המופע זכה להצלחה רבה. "אהובה הייתה פופולרית מאוד והצלחנו למלא שלוש פעמים את בנייני האומה בירושלים", הוא מספר. "הייתי פותח את המופע והיא הייתה אחריי. לא היו כרטיסים להופעות שלנו ואנשים הלכו מכות בחוץ כדי להיכנס. בתחילת שנות ה-80 העליתי מופע דומה עם ג'קי מייקה, כשהוציא את התקליט הראשון ופרץ עם הלהיט 'לא חשוב לי לאן'".
מקומיקאי לשחקן
במקביל לנסיקתו כסטנדאפיסט, דן רצה להתפתח גם כשחקן. בשנים 1972-1969 למד משחק אצל ניקו ניתאי ועדנה שביט ופנטומימה אצל סמי מולכו. "תמיד רציתי להיות שחקן", הוא אומר. "בעיקר הדהד לי בראש מה שאבי עליו השלום אמר: 'אם אתה עושה משהו, תעשה אותו בצורה הכי מקצועית שיש. גם אם אתה הולך להיות גנב, תהיה גנב מקצועי, שלא יתפסו אותך על דבר שטות'. הבנתי שכדי להיות סטנדאפיסט ושחקן אני מוכרח ללמוד. למדתי שלוש שנים בבית הספר למשחק, וזה באמת שיפר אותי פלאים".
מכאן והלאה
אחד מחבריו הטובים של דן היה דודו טופז, ששם קץ לחייו בתא המעצר ב-2009, לאחר שנעצר בחשד שהזמין ביצוע מעשי אלימות שפגעו באנשי תקשורת שעימם היה בקשר. "היינו בקשר גם בתקופה הקשה שלו", אומר דן. "לא אכנס לזה יותר מדי, אבל מאוד כאב לי לראות שהוא סיים ככה את חייו. הוא הלך בצורה טרגית. אתה אומר לעצמך, וואללה, הבנאדם עשה כל כך הרבה כסף, הוא היה יכול לקנות ערוץ טלוויזיה, ועם כל זה עשה מה שעשה. אבל אי אפשר לדון אדם במצבים כאלה. רק מי שהיה במקומו יכול להבין מה עבר לו בראש. בתקופות טובות יותר הייתי כותב לו מערכונים לסדרת תוכניות טלוויזיה שעשה בנושאי עדות, והוא גם הזמין אותי להתארח אצלו לא מעט פעמים. מערכון 'השיכור' הידוע שלי נולד לאחת התוכניות האלה".
במקביל לקריירה שלו כשחקן וכסטנדאפיסט, דן הוא גם צייר כישרוני שהציג בשנות ה-80 וה-90 שלוש תערוכות ציור באמריקה. "תמיד אהבתי לצייר ובעידודה של אשתי החלטתי להוציא את זה לפועל", הוא אומר. "עשיתי מה שאף אומן לפניי לא עשה: היה לי אמרגן בניו יורק שסידר לי להציג שם בתערוכות. הצגתי 40 ציורים בתערוכה, כשהקונספט היה ארוחת ערב, מכירה פומבית של הציורים והופעה שלי. אין בדרן בארץ שמכר באמריקה ציורים. זה היה פנטסטי. התערוכה האחרונה הייתה ב-1994 ואולי תהיה עוד אחת בהמשך. כרגע אני מצייר לעצמי".
וזה עוד לא הכל: הוא גם הוציא שני ספרים שמכר בהפצה פרטית. "מסע הנדודים" (2019), ספר עלילתי שמבוסס על קורות משפחתו וזיכרונות ילדותו, שמספר את סיפורה של משפחה ענפה ששרדה את רוב המלחמות, ובעיקר את מלחמת ההישרדות והקיום היומיומי. הספר השני, "לביא - נסיך העמקים" (2023), הוא מסוגת מדע בדיוני. "למדתי מספרי הדרכה איך לכתוב, ובצורה אוטודידקטית פיתחתי את יכולות הכתיבה שלי", הוא אומר. "הספר השני שלי היה בסגנון 'הארי פוטר', כתבתי אותו בתקופת הקורונה כשכל המדינה הייתה בבית. גיליתי שהכתיבה בוערת בי לא פחות מאשר הקריאה".
בשלושת העשורים האחרונים דן הוא חבר נשיאות הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. הוא העלה ארבע הצגות תיאטרון בשפה המרוקאית, בהן "אל-פמיליה" ו"נסיבא לחביבא". "זיהיתי צורך של הצגות במרוקאית לקהל שדובר מרוקאית", הוא מציין. "כתבתי ארבע הצגות בעצמי והשתתפתי כשחקן בעוד שתי הצגות שלא אני כתבתי. יש לזה קהל גדול, כי כל מי שבן 40 פלוס ושמע את הוריו מדברים במרוקאית, מבין את השפה ויכול ליהנות ממנה. זו המסורת והמורשת שלי, ולשמחתי יש לזה קהל גדול".
התרעות פיקוד העורף