האור על הבמה דולק, השחקנים בעמדות, הטקסטים בידיהם - ואז נשמעת ההתרעה בטלפונים הניידים. החזרה נעצרת, המציגים ממהרים למרחב המוגן, וכעבור דקות ארוכות של המתנה מתוחה, כשניתן האות, הם חוזרים לבמה. לאותה שורה בדיוק, כאילו דבר לא אירע. כך נראית כיום שגרת העבודה של התיאטראות בישראל. ההתכנסויות בוטלו, ההצגות הוקפאו, האולמות סגורים בפני קהל - אך מאחורי הדלתות הנעולות, החזרות נמשכות. וזאת, בלי מתווה פיצויים מסודר, בלי תשובות ברורות מצד המדינה, כשסימני שאלה מרחפים מעל היכולת לסיים את החודש.
פול גז בניוטרל
מאחורי ההחלטה הזו עומדים פרקטיקה וניסיון מצטבר מניהול משברים קודמים. "זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מתניעים את עצמנו מחדש", פינס מסבירה. "בקורונה, למשל, אנשים פחדו להידבק, אבל לא נפלו עלינו טילים. זה תהליך מאוד מורכב, להתחיל הצגה מאפס - תפאורה, אנשי צוות, הזמנות, לוגיסטיקה. אם אתה עוצר הכל, אתה פשוט מוחק חודשים של עבודה. לכן אמרתי: נמשיך, כדי שביום שבו אפשר יהיה לפתוח נהיה מוכנים".
ועדיין, החוויה סוריאליסטית. "אנחנו עושים חזרות, ובכל פעם מפסיקים כשיש אזעקה, יורדים לממ"ד או למקלט הקרוב, וכל ההפקות נפגשות שם. זה כבר נהיה כמעט הווי. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק", המנכ"לית מתארת. "אנחנו עובדים עכשיו על ההצגות ‘קיר זכוכית', ‘חנאל ומכבית' ו'שונאים, סיפור אהבה'. זו עבודה בפול גז בניוטרל. גם הפקות שכבר הגיעו לבשלות הוקפאו".
מעבר לתכתיב המקצועי, פינס מדברת על צורך עמוק יותר: "כשאתה בחזרות, אתה בבועה. אתה יוצר לך עולם משלך, וזה מה שמחזיק אותך. לא הייתי צריכה להכריח אף אחד מהשחקנים לחזור. להפך, כולם רצו. כי באיזשהו מקום זו השפיות שלנו. זה גם מורכב: לכל אחד יש הסיפור שלו - ילדים, משפחה, פחדים. יש כאלה שבאים עם הילדים, ויש כאלה שלא מצליחים להגיע. למדנו לזרום עם זה. זו סיטואציה מטורפת, שלא דומה לשום דבר".
מעל כל זה מרחפת עננה כלכלית. "אנחנו שקופים", אומרת פינס בחדות. "אין שום התייחסות לעובדה שענף שלם פשוט נסגר. לא ברור אם יהיה כסף לשלם משכורות, לא ברור כמה זמן זה יימשך. אין מתווה, אין החלטה, אין אפילו שיח על כך". לדבריה, ההשלכות מיידיות: "השחקנים לא מקבלים תשלום. לא כי אנחנו לא רוצים לשלם, אלא כי אי אפשר. אין הכנסות ואין פיצוי. אנחנו עובדים בתקווה שמשהו ייפתר. בלי תרבות, לא ברור בשביל מה אנחנו נלחמים. תרבות היא נשמת האומה. אני רוצה לראות מישהו חי בלי לשיר, בלי לקרוא, בלי לשחק - אין דבר כזה. אם לא ידאגו לענף הזה עכשיו, לא יהיה מי שירים אותו ביום שאחרי".
"אנחנו בעצם עובדים על תרחישים, בונים לוחות הצגות עתידיים בלי לדעת אם הם בכלל יתממשו. זה קצת כמו לשחק סודוקו: אתה מסדר אפשרויות, מזיז, בונה, מפרק, אבל אין לך מושג אם זה באמת יקרה. רק שזה לא משחק תיאורטי - זה עניין שמשפיע על מאות אנשים: שחקנים, יוצרים, צוותים טכניים".
גם בהבימה שגרת העבודה כוללת בימים אלה ריצה למקלט כמה פעמים ביום. "המקלט הזה נמצא בערך 25 מטר בקו אווירי מהמקום שבו נפל הטיל האחרון", מספר שמואל. "שמענו פיצוץ מטורף בתוך המרחב המוגן. האווירה הייתה מאוד לחוצה. היינו בטוחים שכשנפתח את הדלת נראה חורבן. כשיצאנו גילינו שהנזק קטן יחסית, כנראה מזל גדול. אבל החוויה עצמה מטלטלת מאוד.
ושוב מובעת המועקה על מצב הענף והיחס אליו בימים אלה. "אנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח", שמואל מלין. "התרבות נתפסת כמותרות, ולכן גם המחיר שאנחנו משלמים הוא הכי גבוה. תרבות היא לא מותרות - היא אוויר לנשימה. היא סוג של כדור הרגעה לציבור, במודע או שלא במודע".
נחישות שאי אפשר להסביר
לדבריה, ההחלטה לחזור נבעה גם מתפיסה ערכית של תפקיד התיאטרון, בעיקר במקום שבו הוא שוכן: "אנחנו רוצים להיות מוכנים עם ההפקה החדשה שלנו, כדי שברגע שהמלחמה תיגמר נוכל להעלות אותה. זה חשוב מאוד. אבל מעבר לזה, זו עמדה עקרונית. להיות תיאטרון באר שבע, התיאטרון של הדרום, זה להיות חלק מהדופק התרבותי של העיר ושל המדינה. אנחנו ספגנו כל כך הרבה מכות בעשור האחרון, בטח אחרי 7 באוקטובר, עם קהל מהדרום ומהנגב המערבי שעבר שוב ושוב ביטולים והפסקות. לכן, מבחינתנו, אנחנו חותרים להמשיך כל עוד זה מתאפשר".
החזרות עצמן, היא מספרת, מקבלות ממד נוסף בימים אלה. "אני מדברת איתך עכשיו מתוך חזרה, והאווירה פה מדהימה. אנחנו עובדים על קברט מקורי, ובמלחמה כל החומרים מקבלים משמעות אחרת. המצחיק נהיה יותר מצחיק, המפחיד יותר מפחיד, והעצוב יותר עצוב. יש איזה עומק שלא היה קודם. הידיעה שאנחנו קמים בבוקר, מגיעים לחזרות וממשיכים ליצור חשובה לכולם, מהשחקנים ועד אחרון העובדים. זו המלחמה השלישית שלי כאן, וגם ב'חרבות ברזל' ובמלחמה הקודמת עם איראן המשכנו בחזרות. יש בזה משהו מידבק, מרגש, איזו נחישות שאי אפשר להסביר".
אבל לצד הרוח הטובה ותחושת השליחות, קודרת המציאות הכלכלית. "צריך להגיד את האמת: יש חזרות אבל אין הצגות, זה אומר שאין פרנסה. לא לתיאטרון, לא לשחקנים, לא לעובדים", קפלן מדגישה. "אנחנו סופגים פגיעה אנושה, ואנחנו מחכים, פשוט מחכים, שהמצב הזה ייגמר ושיפתחו אותנו. ברור שאנחנו לא רוצים לסכן חיי אדם, חלילה. ועדיין אנחנו בהפסדים עצומים. ענף התרבות גם ככה לא מתברך בעודפים, וכשאין פעילות, אין כלום. תרבות היא לא מותרות. ראינו את זה גם אחרי 7 באוקטובר, כששחקנים יצאו מיד לשמח מפונים וחיילים. אמנות היא דבר חיוני".
צחי-קיראל מדגישה גם היא את המצוקה שאיתה מתמודדים התיאטראות במצב הנוכחי. "הפגיעה היא עצומה", היא אומרת. "מדובר בהפסדים כבדים שקשה לאמוד כרגע. מניסיון העבר ידוע לנו שככל שהסגירה ממושכת יותר, כך ההתנעה מחדש מורכבת ויקרה יותר. עם זאת, אנחנו מתארגנים כדי להיות מוכנים לחזרה. ברגע שפיקוד העורף אישר, התחלנו לקיים חזרות לשתי הצגות שאמורות לעלות מיד עם החזרה לפעילות: 'הלוויה חורפית' של חנוך לוין בבימויו של מתן אמסלם ו'השותפה' בבימויה של שירילי דשא. אנחנו מחכים ומצפים לפגוש את הקהל ברגע שיתאפשר".
התרעות פיקוד העורף