כמי שחיה תיאטרון כבר לא מעט שנים, אפשר לומר ש"זכיתי" לעבור כמעט כל מכה אפשרית שהקהל והתיאטרון הישראלי יודעים להציע. היו ימים שבהם זה היה מוציא אותי מדעתי: הרשרוש הקטן שהופך לסערה, הטלפונים, הליהוקים הצפויים. הייתי מתכווצת בכיסא, מעירה בלחישה חדה, מתעצבנת בשקט. אבל ככל שראיתי יותר הצגות, הבנתי שזה לא באג - זו השיטה. היום אני כבר לא נלחמת בזה - להפך. אני מברכת על הרגעים האלה, ומבינה שדווקא הם, הקטנים והלא מתוכננים, הם מה שהופך את התיאטרון בארץ לישראלי במיטבו.
תוך פחות מדקה האולם כולו נכנס לסנכרון לא רשמי, כמו מקהלה שלא תכננה להופיע. והכי מדהים? השחקנים ממשיכים כאילו זה חלק מהפסקול, כאילו כך בדיוק זה נכתב במחזה. אבל בינינו - מי לא חטא במכה הזו? אני לגמרי אשמה חוזרת, וזו הזדמנות טובה לבקש סליחה מכל מי שנאלץ לשמוע אותי הופכת לחלק בלתי מתוכנן מהפסקול.
התרעות פיקוד העורף