כשכל הצגה "מטלטלת", שום דבר כבר לא זז: מה קרה לביקורות התיאטרון? | עדי קורן

אולי יש משהו מעט מסוכן, אפילו מעט יהיר, בלהקדיש כתבה לביקורת תיאטרון דווקא מתוך העמדה של מי שכותבת אותה. הרי ברגע שבו מבקרת שואלת מה קרה לשיח הביקורתי, היא גם מסכנת את עצמה: מי את שתדברי על עדינות, על היסוס, על ניסוחים מרוככים, כשמחר בערב תפגשי שוב את אותם יוצרים באותו אולם, באותו פסטיבל, באותו בר יין מול התיאטרון. ובכל זאת, אולי דווקא מהמקום הזה צריך להתחיל. כי אם יש משהו שקצת הלך לאיבוד סביב התיאטרון, זו לא האהבה אליו. להפך. זו היכולת לדבר עליו ביושר, בלי להיבהל מהדף שיגיע אחר כך.

יותר מדי זהירות, פחות מדי אמת

ביקורת תיאטרון נהייתה בשנים האחרונות עדינה מדי. לא עדינה במובן המדויק או הרגיש, אלא זהירה -זהירה עד כדי היסוס. כזו שמרככת לפני שהיא פוגעת, שעוקפת במקום לחדד, שמעדיפה ניסוחים כמו "לא לגמרי מגובש" במקום פשוט להגיד: זה לא עובד. פעם ביקורת ניסתה לנסח עמדה; היום נדמה שלא פעם היא בעיקר מנסה לא להסתבך. לכתוב - אבל לא להכעיס. להגיד - אבל לא באמת.

זה לא מקרי. עולם התיאטרון הישראלי הוא ביצה קטנה, וכולם בה מכירים את כולם. מבקרים פוגשים שחקנים בפרמיירות, מחליפים חיוכים עם יחצנים, ויודעים שכל מילה תחזור אליהם כמו בומרנג. וכך נולדת שפה דיפלומטית: "מעורר מחשבה" במקום מתאמץ, "בחירה מעניינת" במקום טעות. לא בהכרח מתוך צביעות - אלא מתוך זהירות. אבל כשביקורת מתחילה להישמע כמו הודעת דובר, משהו מת בה. תיאטרון חי על סיכון; גם מי שכותב עליו לא יכול להישאר עם כפפות.

כולם מוחאים כפיים. זה לא אומר כלום

יש רגע קבוע כמעט בכל הצגה: האור עולה, הקאסט משתחווה, והקהל מוחא כפיים. לפעמים בחום, לפעמים בנימוס, לפעמים מתוך הרגל תרבותי שכבר נטמע בגוף. זו מחווה יפה, אנושית, אפילו הכרחית. אבל אין לה כמעט שום ערך מדיד. מחיאות כפיים הן תגובה לרגע, לא ניתוח של מה שקרה בו.

הבעיה מתחילה כשהן מתורגמות להוכחה. כאילו אולם מריע הוא מדד, כאילו קימה מהכיסא היא חותמת איכות. אבל הקהל מוחא כפיים כמעט תמיד - למאמץ, למעמד, לאי הנעימות שבשקט. זו מחווה חברתית הרבה יותר משהיא עמדה אמנותית.

אז איך כן מודדים הצגה? לא לפי כמה חזק מוחאים כפיים, אלא לפי כמה קשה לשכוח אותה. האם נוצר משהו חי על הבמה, או רק ערב שעבר. האם הייתה מחשבה, או רק כוונה. תשואות הן רגע; איכות היא מה שנשאר אחרי שהן נגמרות.

בין כנות לקטילה

כאן עולה השאלה הלא נוחה באמת: איפה עובר הגבול. האם למבקר מותר "לרסק" הצגה? האם יש רגע שבו הכנות הופכת לאכזריות, והעמדה נהיית מופע של כוח? התשובה, כנראה, אינה חד-משמעית. ביקורת אינה אמורה להיות חיבוק יחצני, אבל היא גם לא אמורה להפוך לזירת הוצאה להורג.

למבקר יש אחריות כלפי היוצרים, אבל היא לא לעטוף כל משפט בצמר גפן. האחריות היא לדייק, לא ללכת סחור סחור. להבין שיש בני אדם מאחורי העבודה ובאותה נשימה לא לעשות הנחות לאמת המקצועית. אפשר להיות חד בלי להיות קטנוני, נוקב בלי להיות קטלני. וביקורת טובה, בסופו של דבר, היא לא רק תגובה אלא יצירה בפני עצמה: לא פסק דין חפוז ולא זעם ראוותני, אלא טקסט שיש בו מחשבה, שפה ובעיקר, אומץ לקרוא לילד בשמו.

אם הכל "מרגש" - ממה כבר נשאר להתרגש?

אם יש סימפטום אחד מובהק לדלדול השיח, הוא כנראה אינפלציית המילים. כמעט כל הצגה היום היא "מרגשת", "חכמה", "חזקה", "מטלטלת". אלה מילים שפעם נשאו משקל. היום הן נשלפות כל כך מהר, עד שהן נשמעות כמו חותמות גומי. לא תיאור, לא אבחנה, אלא הרגל לשוני. וברגע שהכל מקבל את אותה שורת שבח כללית, ההבדלים בין הצגה גדולה, הצגה סבירה והצגה חלשה מתחילים להימחק.

אולי זה קורה כי קשה לנו להגיד על משהו שהוא בינוני. "בינוני" נשמע כמעט מעליב יותר מ"גרוע". יש בו משהו לא דרמטי, לא זוהר, לא מספיק חד כדי להפוך לכותרת. אבל האמת היא שרוב היצירה האמנותית בעולם היא בדיוק זה: לא כישלון מוחלט, לא יצירת מופת, אלא עבודה חלקית, לא אחידה, לפעמים טובה ברגעים מסוימים ומקרטעת באחרים. כדי לכתוב עליה ביושר צריך אוצר מילים רחב יותר מאשר שלוש מילות שבח מותשות.

וכשאין דיוק, גם אין מחשבה. השפה עצמה נשחקת, ואיתה נשחקת גם היכולת להבחין. אהבה לתיאטרון לא צריכה להתבטא באוצר מילים מנופח; להפך. היא צריכה להתחיל דווקא במקום שבו מעזים להגיד: זה היה טוב, אבל לא מספיק.