יש יוצרים שאפשר לזהות כמעט מיד לפי השפה שלהם. אצל ליאור תבורי זו תמיד אותה תנועה חייתית, יצרית, מלאת כוח, שמחזיקה בתוכה גם פגיעות. הגופים על הבמה שלו לעולם אינם רק גופים. הם שדה קרב, זירת תשוקה, מקום של שליטה, של כמיהה, של כאב ושל חיפוש. לאורך השנים תבורי בנה לעצמו שפה כוריאוגרפית ברורה מאוד, כזו שבוחנת שוב ושוב את הגבריות הישראלית, את הטקסים שלה, את השרירים שלה, את האלימות שלה, אבל גם את הבדידות והחרדה שמסתתרות מאחוריה.
ביצירתו החדשה SUCCUS הוא ממשיך את המסע שהחל ב-MARS מ-2020, אבל עושה תנועה הפוכה. אם MARS הייתה יצירה חיצונית יותר, מלאה בכוח, עוצמה ונוכחות גופנית כמעט אלימה, הרי ש- SUCCUS מבקשת להתכנס פנימה, אל חדרי הלב. לא במקרה פירוש המילה SUCCUS בלטינית הוא "תמצית" או "תרכיז". תבורי כאילו לוקח את כל מה שהיה ב- MARS ומזקק אותו למהות רגשית אחת: געגוע לקרבה, צורך במגע, רצון להיראות באמת.
הבחירה לחלק את הערב לשניים, תחילה MARS ולאחר מכן SUCCUS אינה רק החלטה מבנית אלא גם אמירה. החלק הראשון מציג את העולם הגברי כפי שאנחנו רגילים לזהות אותו: חזק, תחרותי, גופני, מלא אנרגיה ומתח. אבל בחלק השני משהו מתרכך. התנועה נעשית קטנה יותר, איטית יותר, קרובה יותר. אם קודם הגוף היה שריון, עכשיו הוא הופך לעור חשוף.
תבורי תמיד עסק בגברים, אבל נדמה שב-SUCCUS הוא כבר לא מתעניין בגבריות כעמדה חברתית או כהצהרת כוח, אלא כמרחב רגשי. הוא שואל מה נשאר מן הגבר כשהוא מפסיק להחזיק את עצמו כל הזמן. מה קורה כשהוא מרשה לעצמו לרעוד, להשתוקק, להישבר, להתקרב. זוהי אינה יצירה על כוח מול חולשה, אלא על האפשרות ששני הדברים יתקיימו בו זמנית.
גם הבחירה בארבעת הרקדנים, נאור וולקר, גיא תמר לוי, ג'ושוע סוטון וסיימון גנגי, משרתת היטב את הרעיון הזה. בחלק הראשון כל אחד מהם נדמה כדמות מובחנת, כמעט ארכיטיפ גברי אחר, אבל בהמשך הגבולות מיטשטשים. הם הופכים למעין ישות אחת, גוף רגשי משותף, לב פועם אחד.
לתבורי יש יכולת נדירה לייצר מחול שנראה מאוד פיזי ומאוד גופני, אבל למעשה עוסק בנפש. הוא משתמש במבט, בנשימה, במרחק שבין גוף לגוף, כדי לומר דברים שמילים לא תמיד יודעות לומר. אולי משום כך היצירות שלו מצליחות לגעת גם בקהל שלא בהכרח מגיע מעולם המחול. יש בהן משהו אנושי מאוד, כמעט דוקומנטרי. רגעים שנראים כאילו נלקחו מתוך סלון ביתי, מתוך ריב, מתוך געגוע, מתוך אהבה.
בשנים האחרונות תבורי ביסס את מעמדו כאחד הקולות הבולטים והמסקרנים במחול הישראלי. הוא יצר עבור להקות מובילות בעולם, בהן בלט סקפינו רוטרדם, הבלט הלאומי של מינכן ו-בלט ליסבון ויצירותיו הוצגו ברחבי העולם. בשנת 2024 אף זכה ב-פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, הכרה נוספת ביוצר שכבר מזמן אינו רק הבטחה, אלא קול אמנותי מגובש ומובהק.
אבל נדמה שדווקא עכשיו, כשהוא כבר מבוסס, מוערך וזוכה פרסים, תבורי מעז להיות אישי יותר. פחות להדהים, יותר לחשוף. פחות להרשים, יותר לגעת. SUCCUS אינה רק יצירה על גברים. היא יצירה על מה שקורה כשאנחנו מפסיקים להעמיד פנים שאנחנו חזקים כל הזמן.
התרעות פיקוד העורף