מיזם "אות זיכרון", ביוזמת בן חורין אלכסנדרוביץ ובשיתוף "אות חיים", מחבר בין הזיכרון הציבורי לסיפור האישי. השנה, לצד התיאטראות הגדולים כמו הבימה, בית ליסין וגשר, מצטרפים גם תיאטראות פרינג' כמו האינקובטור, הסמטה והמשולש, וכן גופי מוזיקה ובהם תזמורת המהפכה והאופרה הישראלית, ומוסדות תרבות כמו מוזיאון העמק ומוזיאוני חיפה.
"זו זכות גדולה עבורנו לקחת חלק גם השנה ולכבד את זכר החללים," אומרים בתיאטרון הבימה. "בשנה שעברה היינו התיאטרון היחיד שלקח חלק ואנחנו נרגשים שהשנה גופי תרבות נוספים הצטרפו אלינו".
תיאטרון בית ליסין מנציח את רס"ר (במיל’) ידידיה משה רזיאל ז"ל
אצל ידידיה משה רזיאל, הכתיבה הייתה דרך לחשוב. בן 31 בנופלו, איש של עומק ושמחת חיים, בן זוג ואב לשלושה, שלא הפסיק לשאול, ללמוד ולחפש. לצד לימוד תורה אינטנסיבי, כתב חידושים, מחשבות ושירים, עדות לעולם פנימי עשיר וחי.
ב-7 באוקטובר יצא עם כיתת הכוננות של כרם שלום להילחם במחבלים, הם הצליחו להדוף את המחבלים במשך שעות מלהיכנס לקיבוץ. בשעה 10:15 התקבלה קריאה מאחת המשפחות בקיבוץ שחדרו להם מחבלים לבית וידידיה רץ לשם, המחבלים ראות אותו דרך החלון וירו בו מאחור. הוא נהרג במקום. והאותיות שלו - ממשיכות לשאול.
תיאטרון הבימה מנציח את סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה ז"ל
עלמנאו עמנואל פלקה חי מתוך נתינה. בן 22 בנופלו, עלה מאתיופיה וגדל בישראל מתוך תחושת שליחות. שילב לימוד תורה עם התנדבות והדרכה, ותמיד בחר להיות שם עבור אחרים.
חלומו היה להתגייס לצבא ולשרת את המדינה הכי טוב שאפשר. הוא התקבל להיות לוחם ביחידת דובדבן שבחטיבת הקומנדו ויועד לקצונה, אך עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל נשאר להילחם לצד חבריו. גם לאחר מותו המשיך לתת - תרומת איבריו הצילה ארבעה אנשים. והנתינה שלו - לא נעצרת.
תיאטרון באר שבע מנציח את סמ"ר נועה פרייס ז"ל
נועה פרייס חיה דרך סיפורים. בת 20 בנופלה, אהבה מוזיקה, סרטים והצגות - עולמות שדרכם חלמה על חיים מלאים. כתצפיתנית בנחל עוז בחרה לקחת אחריות מלאה על תפקידה, והייתה לחיילת מקצועית ואהובה. ב-7 באוקטובר נהרגה במוצב על ידי מחבלי חמאס בעודה היא וחברותיה מסתתרות במיגונית, זמן קצר לפני שחרורה. "האור שבליבך ינצח כל קושי בדרך למטרה", נכתב לה - והאור הזה ממשיך.
תיאטרון אורנה פורת מנציח את ענבר הימן ז"ל
ענבר הימן לא רק ציירה - היא סימנה נוכחות. אמנית גרפיטי בשם “pink", מהקולות הנשיים הבולטים בזירה, שהפכה קירות לשפה של צבע וזהות. היא למדה תקשורת חזותית, הדריכה בני נוער, וראתה באמנות דרך לראות אנשים.
ב-7 באוקטובר נחטפה ממסיבת הנובה על ידי מחבלי חמאס רכובים על אופנוע. בשבת ה-16 בדצמבר הותר לפרסום כי היא נרצחה בשבי החמאס, בת 27 בלבד. והצבע שלה - עדיין מדבר.
תיאטרון גשר מנציח את סמ"ר ענר אליקים שפירא ז"ל
אצל ענר שפירא, מוזיקה הייתה דרך חיים. בן 22 בנופלו, נולד בירושלים וגדל על אהבת הארץ, יצירה ונתינה. מגיל צעיר ניגן בפסנתר, הלחין וכתב שירים, ובהמשך אף הקים אולפן הקלטות ביתי. לצד הרגישות והיצירה, היה גם לוחם בסיירת הנח"ל, שהצטיין במנהיגות ובאחריות.
ב-7 באוקטובר, במהלך מתקפת חמאס, הגיע למיגונית בצומת רעים יחד עם עשרות שנמלטו ממסיבת הנובה. שם עמד בפתח, הרגיע והגן בגופו על הנוכחים. הוא הדף שוב ושוב רימונים שהושלכו לעברם - עד שנהרג. במעשהו הציל חיים. מאחוריו נשארו שירים. מילים וצלילים שממשיכים להתנגן גם עכשיו.
ביום הזיכרון, תיאטרון גשר מאמץ את כתב ידו כלוגו - מחווה ליוצר וללוחם שחיבר בין אומץ ליצירה "אנחנו גאים לקחת חלק במיזם ‘אות זיכרון’ - יוזמה ייחודית ומרגשת המבקשת להנציח את הנופלים דרך כתב ידם," נמסר מהתיאטרון. "במסגרת המיזם בחרנו להנציח את סמ"ר ענר אליקים שפירא ז"ל, יוצר ומוזיקאי בעל קול ייחודי, לוחם בסיירת הנח"ל. דמותו של ענר משלבת יצירה עם אחריות ומנהיגות, והבחירה בו מבטאת עבורנו חיבור בין רוח, אמנות ואנושיות. יהי זכרו ברוך". והמוזיקה שלו - ממשיכה.
תיאטרון האינקובטור מנציח את סרן עדן נמרי ז"ל
"עדן חלמה בלי סוף. בין כל תחביביה היה לה מקום חם בלב לתיאטרון," מספרים בני משפחתה. "למרות שהייתה שחיינית נבחרת שהתאמנה תשע פעמים בשבוע, היא לא ויתרה על מגמת התיאטרון. היא אהבה במיוחד תפקידים קומיים, ידעה להצחיק אולמות שלמים וחלמה לשלב את הבמה בחיים שלה."
עדן נימרי, בת 22 בנופלה, גדלה במודיעין והצטיינה כמעט בכל תחום שבו נגעה - בספורט, בלימודים, ובהובלה טבעית של אנשים. לצד המשמעת והנחישות, הייתה בה גם אהבה עמוקה ליצירה ולתיאטרון - מקום שבו יכלה לנשום, לשחק, להיות.
במשפחתה נזכרים עד כמה היה התיאטרון חלק בלתי נפרד ממנה: "היא אהבה ללכת להצגות עם המשפחה והחברים. ההצגה האחרונה שראתה הייתה 'אלוהי הקטל'. את 'תיכון מגשימים' של האינקובטור היא כל כך אהבה, שניסתה שוב ושוב לקבוע ללכת אליה יחד עם כולנו".
החיבור לתיאטרון האינקובטור היה עבורה טבעי כמעט עד כאב. "היא למדה בעל פה את כל המילים של 'העיר הזאת', אופרת ראפ שעדן אהבה מאוד. היא אפילו לקחה חלק בפרויקט מימון המונים לתמוך ביצירת סרט מההצגה ואפילו שלא יכלה להגיע להקרנה של התומכים כיוון שהייתה בתעסוקה מבצעית, היא הספיקה שבועות ספורים לפני האסון לצפות בסרט בקולנוע עם בן זוגה, היא הייתה מאושרת מזה. התחושה היא שהיא יכלה להיות חלק מהם - והיום, במובן מסוים, היא באמת שם".
גם עבור אנשי התיאטרון, הקשר הזה לא נותר חד-צדדי: "לעדן היה מקום חם בלב לתיאטרון", מספרים בתיאטרון האינקובטור. "היא אהבה במיוחד את 'תיכון מגשימים' ותכננה לצפות בה שוב עם משפחתה. לא זכינו לראות אותה חוזרת, אבל משפחתה הגיעה להצגה, ואנחנו הקדשנו אותה לזכרה".
ב-7 באוקטובר 2023, במוצב נחל עוז, לקחה עדן פיקוד על מיגונית שבה שהו עשרות חיילות. בלחימה מול מחבלים עיכבה את התקדמותם והצילה חיים רבים. דמותה נותרה כסמל של אומץ, מנהיגות וחמלה.
כעת, המעגל נסגר בדרך אחרת: "אנחנו גאים לקחת חלק ביוזמת 'אות זיכרון'," מוסיפים בתיאטרון, "ולהוקיר את עדן ז"ל - שכתב ידה יהפוך ללוגו התיאטרון". והבמה שהיא כל כך אהבה - ממשיכה לשאת את שמה.
תזמורת המהפכה מנציחה את סרן עידו ברוך ז"ל.
עידו ברוך הוביל בשקט. בן 21 בנופלו, גדל בתל מונד והצטיין בכל תחום שבו בחר. הוא ניגן בגיטרה קלאסית וחשמלית, שיחק כדורסל בנבחרת הנוער, והיה מדריך ופעיל בצופים. לצד הכישרונות הרבים, בלט בעיקר בענווה, ברגישות וביכולת טבעית לראות את האחר.
כקצין ביחידת אגוז, הפך במהרה למפקד שמוביל מתוך דוגמה אישית. הוא לא דרש אמון - הוא הרוויח אותו. לוחמיו ראו בו מקור השראה, אדם שמחבר בין מקצועיות בלתי מתפשרת לבין אכפתיות עמוקה.
באפריל 2024, במהלך לחימה ברצועת עזה, נתקל צוותו במארב מורכב. בתגובה מהירה ובתעוזה, הוביל את הלחימה והציל רבים מחייליו עד שנפל בקרב. הדרך שהשאיר אחריו אינה רק של גבורה, אלא של ערכים: צניעות, התמדה, ואמונה בנתינה מלאה - עד הסוף.
זהר שרון ורועי אופנהיים, המנהלים האמנותיים של תזמות המהפכה מספרים: "הבחירה להחליף את הלוגו בכתב היד של סרן עידו ברוך ז"ל היא דרך לתת לו נוכחות חיה בתוך העשייה שלנו. הידיעה שבנוסף לשלל כישרונותיו וגבורתו העילאית ניגן בגיטרה קלאסית וחשמלית, רק חיזקה את החיבור - זה מרגיש טבעי שהוא חלק מהצליל ומהשפה שלנו עכשיו, גם אם לזמן קצוב. ליבנו עם המשפחה ועם כל המשפחות השכולות". והצליל שלו - ממשיך. בסוף, אלה לא רק לוגואים שמשתנים. אלה חיים שלמים שמצטמצמים לאות - ומתרחבים שוב לזיכרון.
ביום הזיכרון, כשהמדינה עוצרת והצפירה נשמעת, משהו אחר ממשיך לפעול: האותיות שלהם חוזרות למרחב הציבורי. לא כעבר, אלא כהמשך. כי יש חיים שנקטעים ויש חיים שנשארים - בין אנשים, בין זיכרונות, בין שורות .ועוד ועוד מוסדות תרבות מצטרפים למהלך - מהתיאטרון ועד המוזיקה, מהמוזיאונים ועד הבמות הקטנות - ובוחרים לזכור לא רק את האובדן, אלא את האדם. ביום הזה, האותיות מדברות.
התרעות פיקוד העורף