למה הציורים של ליסה יוסקביץ' גם מושכים את העין וגם גורמים לאי-נוחות? זו אולי אחת השאלות המרכזיות שעולות מול עבודותיה. במבט ראשון הן נראות צבעוניות, חושניות ולעיתים כמעט מתוקות מדי; אך ככל שמתבוננים בהן יותר, מתגלה בהן עולם מורכב של גוף נשי, מיניות, מבוכה, פנטזיה ומבט.
יוסקביץ' מציירת פעמים רבות נשים עירומות או נשים בתנוחות מיניות ומפתות, אך הגוף הנשי אצלה אינו מופיע כגוף "יפה" במובן המקובל. הוא מוגזם, מלאכותי, לעיתים כמעט בובתי, ולעיתים מטריד. הצבעוניות שלה בולטת במיוחד: ברבות מיצירותיה קיימת מונוכרומטיות חלקית, כלומר צבע אחד שולט כמעט בכל החלל. לא פעם מדובר באדום, ורוד או גוונים קרובים להם, היוצרים דומיננטה צבעונית חזקה. הצבע אינו רק רקע, אלא כוח רגשי שמארגן את כל היצירה.
הטכניקה שלה ברבות מהעבודות היא שמן על פשתן. פשתן הוא בד טבעי ומתוח המשמש כקנבס, כלומר כמשטח שעליו מציירים. הבחירה בצבעי שמן ובבד פשתן קושרת את יוסקביץ' למסורת ציור עתיקה וקלאסית, גם כאשר הנושאים שלה נראים עכשוויים, פרובוקטיביים ולעיתים כמעט פופיים.
יוסקביץ' נולדה בפילדלפיה בשנת 1962, למדה אמנות, וכיום היא מיוצגת על ידי David Zwirner, אחת הגלריות החשובות בעולם האמנות העכשווית. אף שהיא פועלת בתוך עולם האמנות העכשווית, הציורים שלה מנהלים דיאלוג מתמשך עם תולדות האמנות: עם ציורי סטודיו, עירום נשי, מנייריזם, פוביזם, מודרניזם וציור פיגורטיבי קלאסי.
אחת היצירות שאפשר להתמקד בהן היא Pink Studio (Rendezvous), משנת 2021. קרדיט אפשרי: Lisa Yuskavage, Pink Studio (Rendezvous), 2021 | צילום/תמונה: באדיבות האמנית / MoMA
ביצירה זו הצבע האדום-ורוד דומיננטי מאוד. אמנם מופיעים בה גם ירוקים, כחולים וגוונים נוספים, אך הם כאילו נבלעים בתוך מרחב ורוד-אדום אחד. התחושה היא שהצבע משתלט על החדר כולו: על הקירות, הרצפה, הדמויות והציורים שבתוך הציור. לכן הסטודיו אינו נראה כמו חלל מציאותי, אלא כמו מרחב נפשי, חושני ומלאכותי.
דמויות הנשים ביצירה מפתות, מיניות ואולי אף מעט פורנוגרפיות תלוי בעיני המתבונן. אבל דווקא כאן נמצא הכוח של יוסקביץ': היא אינה מציירת מיניות פשוטה או ישירה, אלא מיניות שמפעילה את הצופה ואז גם מערערת אותו. הציור מזמין מבט, אך בו-זמנית גורם לשאלה לא נוחה: האם אנחנו מתבוננים באישה, בדימוי של אישה, בפנטזיה גברית, או בביקורת על הפנטזיה הזו?
בראיון לאתר The Creative Independent משנת 2017, יוסקביץ' התייחסה לכך שהצופים והמבקרים מרבים לדרוש ממנה להסביר "מה המשמעות" של עבודותיה. לדבריה, בתחילת דרכה אנשים כמעט דרשו ממנה להצדיק את ציורי הנשים העירומות שלה, אך היא סירבה לצמצם את הציור להסבר אחד. "It's not about explaining what the work means", אמרה כלומר, מבחינתה היצירה אינה נועדה להיסגר למשמעות חד-משמעית. במקום זאת, היא מעדיפה לדבר על תהליך, צורה, צבע והחוויה שהציור מייצר אצל הצופה.
המשפט הזה חשוב להבנת ציוריה: יוסקביץ' אינה מבקשת לומר לצופה אם הדמויות שלה הן פמיניסטיות או אנטי-פמיניסטיות, יפות או וולגריות, מפתות או מטרידות. היא דווקא משאירה את המתח פתוח במקום שבו הגוף הנשי מושך את המבט, אבל גם מערער אותו.
יצירה חשובה שאפשר להשוות אליה היא The Red Studio של אנרי מאטיס משנת 1911. גם אצל מאטיס הצבע האדום משתלט על חלל הסטודיו, אך אצלו מדובר באדום כהה ועמוק יותר, כמעט בורדו. בתוך החלל מופיעים גם צבעים אחרים כמו ורוד, כתום, כחול וירוק, אך האדום הוא הכוח המרכזי שמאחד את כל החדר.
מאטיס היה אחד האמנים המרכזיים של המודרניזם, והוא מזוהה במיוחד עם הסגנון הפוביסטי. פוביזם הוא סגנון שבו האמן משתמש בצבעים חזקים, לא טבעיים ולעיתים "פרועים", לא כדי לחקות את המציאות בדיוק, אלא כדי לבטא רגש, עוצמה ואווירה. אצל מאטיס, האדום אינו רק צבע של קיר או רצפה; הוא הופך את הסטודיו כולו למרחב רגשי ודקורטיבי. אצל יוסקביץ', אותו רעיון מקבל אופי אחר: הסטודיו הוורוד שלה נעשה גופני יותר, מיני יותר ומטריד יותר.
הציורים של יוסקביץ' עשויים להיות לא נוחים לצפייה מפני שהנשים המופיעות בהם אינן מתאימות לאידיאל יופי "רגוע" או טבעי. הן מוגזמות, מיניות, מלאכותיות ולעיתים כמעט קריקטוריות. במובן הזה, אפשר לקשור את יצירתה גם לסגנון המנייריסטי.
המנייריזם הוא סגנון שהתפתח באירופה אחרי שיא הרנסנס, במאה ה-16, והוא מתאפיין בגופים מוארכים או מוגזמים, תנוחות לא טבעיות, צבעוניות מלאכותית ותחושה של יופי מתוח ולא נוח. אצל יוסקביץ' אפשר לזהות הדהוד למנייריזם: הגוף הנשי אינו מוצג כגוף ריאליסטי, אלא כגוף מוגזם, חושני ומלאכותי. היופי אצלה אינו הרמוני, אלא "יותר מדי": יפה מדי, ורוד מדי, מיני מדי ולעיתים מטריד מדי. דוגמה לכך אפשר לראות ביצירתה A No Man's Land 3, מתוך סדרת הרישומים שלה באתר הרשמי.
מקור: האתר הרשמי של Lisa Yuskavage
היצירה הזכירה לי יצירה מנייריסטית/רנסנסית מאוחרת בשם Jupiter and Io של האמן אנטוניו דה קורג'ו, משנת 1530.
בציור של קורג'ו נראית איו העירומה כשהיא מתמסרת ליופיטר, שמופיע כענן כהה העוטף את גופה. אמנם אין בציור של קורג'ו אותה מונוכרומטיות צבעונית שמאפיינת את יוסקביץ', אך התנוחה החושנית והמוגזמת של הגוף הנשי, והתחושה שבין תשוקה, חלום ואי-נוחות, מזכירות את העולם שלה.
אצל קורג'ו הגוף הנשי מוצג כגוף רך, מפתה וכמעט חלומי, אך גם כגוף שנמצא בתוך סיטואציה לא לגמרי רגועה. גם אצל יוסקביץ' הגוף הנשי נע בין פיתוי לבין חוסר נוחות, בין פנטזיה לבין ביקורת, בין יופי לבין תחושה שמשהו בו מוגזם או לא יציב. יצירה נוספת של יוסקביץ' שאפשר להזכיר היא Art Studio, משנת 2017. ביצירה זו נדמה שהציור עוסק ממש ברעיון של "ציור על גבי ציור": דמויות, מודל, מבט ופעולת ציור מתערבבים זה בזה.
ביצירה זו יוסקביץ' מציגה צד שקט ומעודן יותר בעבודתה. בניגוד לציורים הבוהקים, הוורודים או האדומים שלה, כאן הצבעוניות רכה, מעושנת וכמעט פסטורלית. אך מתחת לפני השטח מסתתר מתח ברור: גבר עירום מתבונן באישה עירומה, כאילו הוא מצייר, מודד או שופט אותה, בעוד דמות נשית נוספת שרועה על הקרקע.
כך הופכת הסצנה לעיסוק מורכב במבט, בגוף הנשי ובשאלה מי שולט בדימוי: האמן, הצופה או האישה עצמה. הסטודיו אינו רק מקום עבודה, אלא מרחב שבו הגוף הנשי הופך לדימוי, והדימוי עצמו הופך לשאלה על כוח, תשוקה ושליטה.
יוסקביץ' אינה מציירת עירום נשי כדי להציג תשובה פשוטה על מיניות, יופי או פמיניזם. להפך: היא משאירה את הצופה באזור לא נוח, שבו אי אפשר להחליט לגמרי אם הדמויות שלה מפתות או מטרידות, יפות או מוגזמות, משוחררות או כלואות בתוך מבט. זהו בדיוק הכוח של הציור שלה: הוא מושך את העין, אך לא מאפשר לה להישאר תמימה. בסופו של דבר, ליסה יוסקביץ' אינה מציירת נשים עירומות בלבד; היא מציירת את המבט שלנו עליהן מבט מלא תשוקה, מבוכה, אשמה וסקרנות.
התרעות פיקוד העורף