המחזה "בית ברנרדה אלבה" מספר את סיפורן של חמש נשים שיעשו הכל בשביל הגבר שלהן. או שאולי לא? העלילה מתחילה בלוויית האב, והאם, ברנרדה, כולאת את כל הנשים בבית לשמונה שנים, כשבמרכז הסיפור חמש האחיות. מה שיוצר מערכת יחסים מורכבת עם העולם שבפנים והעולם שבחוץ. דווקא כי אסור להן להתקרב לגברים, לדבר על זה, לרצות, להביט או להקשיב - התשוקה אליהם, באופן כמוס, הופכת לזהות הכי גדולה שלהן.
כלומר, הניסיון של ברנרדה לשלוט במיניות לא מעלים אותה, אלא הופך אותה לדבר הכי גדול בחיים של הבנות. ולכן, היו רגעים במחזה שבהם ברנרדה בכלל לא נמצאת, ועדיין הבנות מפחדות, מסתירות, שופטות או שומרות על הגבולות. שם הכוח שלה הכי חזק. הגבר הופך לסמל שהוא מייצג: החוץ, הבריחה, החיים עצמם. היכולת לעמוד מול חלון פתוח עירומה, לשוטט, לטעום ממשהו שונה.
היא מתחילה כאחות האהובה ומתגלגלת לשנואה ביותר מאותה הסיבה. היא לא מפסיקה לפחד, אלא נותנת לעצמה להישאב לתוך התשוקה הגדולה ומתוך כך שוברת גבולות ומוסכמות. התהליך שלה טרגי, מהפנט ומעלה שאלות. זה ממש גרם לי לחשוב על עצמי בתור אישה. האם אני באמת מסכימה ללכת אחרי כל התשוקות שלי ולמלא אותן בלי עכבות? בטח בתוך בית כזה? זה דורש אומץ בלתי יתואר, גם בתור דמות, גם בתור צופה וגם בתור שחקנית.
התפאורה, העיצוב והחלל היו נהדרים. הבית בירוק נתן תחושה של בית חולים פסיכיאטרי וסטרילי, כשהמיטות ומקלחות הילדות נראו כמו כלובים מטריפים. זה, בשילוב עם מוזיקה מפחידה, הצליח לגעת בי והוסיף בעיניי רובד של אימה.
אז כן, נשאבתי לחוויה. וכן, היה קצת מוזר, אבל הצלחתי להרגיש ולחוות שעה וארבעים של חיי אמת, שהובילו לתובנה אחת מכאיבה: האם לפעמים מי שמנסה להציל אותך - הוא זה שמכניס אותך לבורות מסוכנים ועמוקים יותר?
התרעות פיקוד העורף