הרבה מעבר למשיכות המכחול המדויקות, לכבשים הרבים מספור, לפסלים בכיכרות, מנשה קדישמן ע״ה הכיר בשנותיו האחרונות את המשוררת פנינה עמית, שהפכה לזוגתו.
הם בילו יחד, צחקו, יצרו, ולמעשה ניחמו זה את זה בדבר הזה שקוראים לו חיים. עם מותו של קדישמן, התפנתה עמית לשפוך מעט אור על האדם מאחורי הצבעים.
״יש ניגודים המתחברים בלא גלוי. בעומק. היינו אנשים מעוצבים, איש לניסיונו, לטעמו, למחויבותו, ולאורח חייו. ובכל - ניגוד. האהבה - תמה, אך גם פקוחת עיניים. קיבלנו זה את זה כפי שהיינו, ובסובלנות. לא נזקקנו למסגרת ממסדית. רצינו לחיות בסגנון שלנו - איש לחייו האחרים, ושביל שהוא בינינו בלבד, ולנו בלבד. מעניין״.
״מנשה היה איש של אחדות ניגודים, מרחבי נפש גדולים, קוסמוס. איש רגש והגות. מוזה ומעשיות תמיד לצדו. הוא היה המעניק הגדול, הן כקדישמן האמן -מלוא עולם בכל ציור ופסל; והן כמנשה האיש - שהרי הוא דאג תמיד להעניק לך יותר ממה שקיבל. גם לי. הוא לא הבין למה הוא אייקון תרבותי. הוא לא התעסק בזה. תמיד הוא עצמו, בהליכותיו הפשו־ טות עם כל אדם״.
״רבים הדברים היפים שהיו בו. חוכמה, נחישות, רגישות והתחשבות. גם אבהי וגם ילדי. נדמה לי, בגלל החספוס שלו כלפי חוץ, שאנשים לא יודעים עד כמה היה עדין נפש״.
״כן, הוא היה אדם אוהב חיים. בעל חיוניות רבה. רואה תמיד את הטוב. בן אדם של מוקדם בבוקר. שלוש לפנות בוקר. היום הסתיים אצלו בשעה שמונה־תשע. אצלי אז הערב רק התחיל. אני אוהבת מוזיקה והולכת לקונצרטים. הוא היה מעודד אותי תלכי תלכי, ותיהני. אצל מנשה תהליך היצירה היה גם הבילוי. אהבתי להיות לידו, בשקט, כשהוא מצייר, יוצר. חייו היו אינטנסיביים והיינו צריכים למצוא זמן לעצמנו, אבל הכל היה אצלו טבעי. ראיתי את מנשה ביצירה תוך כדי שיחות ופגישות חברים. ראיתי אותו מסתגר ממוקד ומצייר בלהט. ראיתי אותו בשעת בוקר מוקדמת, לבד בסטודיו, מביט וחושב. הוא יצר כל הזמן, גם בקושי, בכאב ובחולי״.
״כל כולו. אהבתו״.
התרעות פיקוד העורף