פתאום, כשהוא כבר הרחק מאור הזרקורים, חוזר יורם בוקר, בעבר ״מר פנטומימה״, לעניינים.
בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולבובות, הנפתח היום (חמישי) בחולון, הוא צץ, ללא התראה מוקדמת, אומנם לא כפנטומימאי מופיע - למגינת לב המתגעגעים לפנטומימה רוויית הקסם לו - אלא בעמדת הבמאי של הצגת ״פלאשבק״. זו, בביצוע להקת ״סקפינו״, מבקשת לזעוק בפנטומימה נטולת מילים נגד הצד הפחות זוהר בעולם הניתוחים הפלסטיים.
״כן, בהחלט התגעגעתי. כשאנשי ׳סקפינו׳, חיים עבוד וברק גונן, שהיו תלמידים שלי באוניברסיטת תל אביב, ביקשו שאתן יד לבימוי ההצגה שלהם, ולא אסתפק בייעוץ, לא יכולתי לסרב. קראו לי, אז באתי״.
״בטוח ב־100%. עשיתי את שלי. פיניטו לה קומדיה. צריך לתת מקום לצעירים, מה גם שאין לי כבר כוח להתעסק עם הפקות. עסקתי בכך די והותר. הרי כשאתה מתרוצץ בפרינג׳, זה הורג אותך. כמי שראה את גדול הפנטומטימאים מרסל מרסו בשיאו, ואז ראה אותו מופיע בסוף ימיו כשהוא כבר לא במיטבו, לא רציתי להגיע למצב הזה. פרשתי מהבמה כשהרגשתי שהגוף שלי לא מה שהיה פעם. אם לא להיות 100%, עדיף לוותר״.
״היא כבר ידעה ימים טובים יותר. בפנטומימה יש משבר גדול ולא רק בארץ, אלא בכל העולם. מדובר באמנות שמאז יוון הקדומה ידעה עליות ומורדות. ככל שהטלוויזיה נכנסה לחדרים עם קלוז־אפ, העבודה הגופנית נעלמה. מול השקט של הפנטומימה, יש היום הרבה רעש. אנשים הולכים ברחוב עם אוזניות, ולא יכולים לחיות בשקט אפילו לא דקה. אם אתה שואל על הפנטומימה בארץ, חוץ מחנוך רוזן שעושה מפעם לפעם הצגה, אבל הרבה הוא לא מופיע, יש ניסיונות של צעירים, אם כי אין קבוצה שעובדת על תיאטרון פנטומימה כפי שהיה בזמן שלי. הצגת פנטומימה כמו 'קרוסל', שהעליתי בשנות ה־70 ורצה מאות פעמים, כבר אין״.
כמה מילים על אגדת הפנטומימה בוקר, המתגורר עם מאות מסכות בבית מלא אווירה בהרצליה. הוא נולד בפריז לפני 75 שנה עם השם ז׳אן קלוד בוקסנבאום. הוא עלה לארץ בגיל 19 ושירת בצנחנים. אחרי שחרורו, חזר ופגש את מרסל מרסו, גדול הפנטומימאים בעת החדשה, שאותו הכיר מנעוריו בפריז. ״היה לי אז חבר מבוגר ממני, הפנטומימאי קלוד קיפניס, שלמד אצל מרסו״, הוא נזכר. ״גם אני רציתי, אבל מרסו טען שאולי כדאי לחכות שאגדל קצת. אז חיכיתי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד אצלו ואצל ז'אק לקוק, שהיה מורה יותר גדול ממנו״.
של כל העניין. אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, אז לא צריך ללכת. אם אין לך רעיון ומה להגיד בלי מילים בפנטומימה, אולי כדאי לעבור למשהו אחר״.
״כשעשינו בסוף שנות ה־70 פסטיבל פנטומימה בקריית שמונה, שהייתי המנהל האמנותי שלו, הזמנו את שייקה אופיר כאורח כבוד. אחרי שהראה לכולם מה שהוא ידע לעשות, הוא אמר לי שהיה רוצה לחזור לפנטומימה. אז יצאנו בהצגת 'על מסכות ואנשים', שרצה 350 פעם, שבה הראה לכולנו כמה שהיה מוכשר בצורה בלתי רגילה. אבל בהתחלה הוא לא היה מוכן לשים על עצמו מסכה ושאל - 'מה פתאום, אם יש את הפנים, בשביל מה צריך מסכה?', ומהר מאוד זרם איתנו״.
״קודם כל צריך לאהוב פנטומימה. זה הכי חשוב. אחר כך צריך טכניקה. בלעדיה אי אפשר להצליח בפנטומימה. גם מזל לא יזיק כאן״.
אחד מהשיאים בקריירה של בוקר, אם לא השיא בה״א הידיעה, היה הופעתו באירוויזיון 79', שנערך בארץ. ״אני לא פריק של האירוויזיון ובדרך כלל אני לא מסתכל על זה", הוא אומר. "כשפנו אלי, הבנתי שזאת הזדמנות להכיר את הפנטומימה גם לקהל, שבדרך כלל לא מכיר את האמנות שלנו. כשהציעו לי לעשות כל מיני קונצים על הבמה, בזמן החלפת המיקרופונים, הצעתי שנעשה משהו אמנותי ועם אינטרלודים קצרים, הצגנו כל מדינה שהופיעה. כל אירופה ראתה את זה".
התרעות פיקוד העורף