שוברים שתיקה: מרב דגן ואופיר בן שמעון מסמנים טריטוריה

למרות שמה, "זה כל הזמן בורח לי" - הצגתם של הזוג מרב דגן ואופיר בן שמעון לא מדברת על אובדן שליטה.

עלילת "זה כל הזמן בורח לי" - המוגדר תיאטרון פרפורמנס כובש - מתמקדת בזוג צעיר במסע סימונים טריטוריאליים, שמגיע לתיאטרון כדי להקים בו את ביתו. הם נעים על הגבול הדק בין טבעיות לבריונות, ונקרעים בין הדחף הקמאי לאחיזה, לטבע החולף של החיים והבמה. הם לוקחים בעלות, מסמנים גבולות ונלחמים באויב, ספק ממשי ספק דמיוני. היומיומי והפנטסטי זולגים זה לזה, מערערים את הגבול הלחוץ בין הפנים והחוץ ובין הפרטי לציבורי.

דגן (31) היא פרפורמרית, רקדנית ושחקנית־יוצרת עצמאית. זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל עכו 2015 על תפקידה ב"מרתון" ובמקום הראשון בתחרות "גוונים במחול" עם יצירתה "אני רואה אותם מתקרבים", והעלתה מיצירותיה בפסטיבלים "אינטימדאנס", "א־ז'אנר", "מחול אחר" ו"מחול לוהט".

בן שמעון (34) הוא במאי קולנוע, צלם, יוצר ופרפורמר. סרטיו הקצרים, "איש ישן" ו"התרוממות רוח", השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים והוקרנו בטלוויזיה הישראלית. בימים אלה הוא עובד על פיצ'ר ראשון, ביים וצילם את פרויקט "בלקוני טי.וי תל אביב" ושימש כיועץ ביצירתה של בת זוגו, "אני רואה אותם

מתקרבים". הצגת הבכורה של "זה כל הזמן בורח לי" התרגשה בפסטיבל עכו 2015, וזכתה בקטגוריית הווידיאו.

בן שמעון: "פשוט התבקש ליצור מגה מפלצת משותפת, שבה כל אחד מביא את העולם שלו".

דגן: "אני לא בטוחה אם העבודה באה להציג את הכיבוש של מרחב המחיה הזוגי כמו שהיא משתמשת במרחב הזה כדי לחשוף את הפעולות והמנגנונים שמניעים ומייצרים את המציאות הפוליטית שבה אנו חיים. המנגנונים הללו, על אף הקשר הברור לכיבוש הישראלי ולמציאות המקומית, הם גם אוניברסליים. המרחב הזוגי מלא במאבקי כוח, בבחינת איתור גבולות וניסיון למסגר או לסדר את המציאות. הזוגיות שלנו שימשה כחומר הגלם. הפרטים הם אוטוביוגרפיים, אבל הזוגיות שמוצגת על הבמה היא לא ממש הזוגיות שלנו".

בן שמעון: "אני לא חושב שזה בוטה. ריאליטי זה בוטה, ביבי זה בוטה. לזרוק ספסל על בחור אריתראי זה בוטה. העולם התחרפן כבר מזמן. אנחנו מנסים בסך הכל לשקף מציאות. דרוש שינוי רדיקלי. אין מקום לרחמים. מקווה שאנשים יסלחו לנו".

בן שמעון: "האמת היא שבהתחלה לא תכננו שאשחק במופע, אלא רק אביים. אבל השחקן שעבדנו איתו נפצע, וכך קרה שנכנסתי והעבודה השתנתה לגמרי. זאת הפעם הראשונה שאני מופיע על במה. היו לי חששות, אבל זה התגלה כחוויה מאוד משחררת ומחדדת. בכלל, להיות ביחד על הבמה מרגיש מאוד טבעי. זה פתח לי איזו צ'אקרה. מאז אני לא מפסיק להופיע".

דגן: "זה לא אקט של חוסר ברירה. זאת בחירה להתבונן במציאות ולהגיב. זאת דרך התמודדות. הדרך שלנו היא לעבד ולעכל את מה שקורה, ולהרגיש קצת פחות פאסיביים".