"כששמעתי שחוזרים ומעלים את הצגת 'ליל העשרים' זה לא עשה לי כלום, כאילו התנתקתי", מצהירה עידית צור, מכוכבי ההצגה המיתולוגית שתיאטרון חיפה הציג לפני 40 שנה בדיוק. ונדמה שגם התיאטרון החיפאי, המעלה כעת גרסה חדשה של "ליל העשרים" התנתק משחקניו דאז. "לא הוזמנתי כעת לבכורה בתל אביב", היא טוענת. אומנם צור התנתקה מהעבר, אך נראה שחיה כל רגע מההפקה ב-1976.
תזכורת: הצגת "ליל העשרים" מאת יהושע סובול ובבימויה של נולה צ'ילטון - שבה שיחקו עם צור גדליה בסר, עמי טראוב, עזרא כפרי, ג'יטה מונטה, מוני מושונוב וסנדרה שדה - משחזרת את עלייתם על הקרקע של חלוצי ביתניה ונחשבת לציון דרך בתיאטרון הישראלי.
"בהצגה שלנו הדגש היה על קונפליקט בין הצרכים האישיים של חברי הקבוצה לבין האידיאולוגיה", מעידה צור. "לעומת זאת, שמעתי שבהפקה הנוכחית יש דגש על ארוטיקה. לא שזה היה חסר אצלנו, אבל המינון כעת שונה לגמרי".
צור ורוב שחקני "ליל העשרים" דאז היו חניכיה של צ'ילטון בסדנת תיאטרון שהעבירה בעין הוד. אחריה נקלטו בהצגות תיאטרון חיפה. בדרך להיותה החלוצה נחמה בהצגה של סובול שיחקה שם בתפקיד סרסורית בהצגת "שרגא קטן".
"לפני עין הוד, נולה לימדה אותי בסמינר הקיבוצים וכבר שם היא התגלתה לי כמורה מדהימה", מספרת צור. "ממנה למדתי שאם מה שאני עושה על הבמה לא מהדהד אל הנפש שלי, אני לא במקום. כלומר, חייב להיות חיבור בין הדמות שאני משחקת אלי כאדם. אם הדמות נשארת חיצונית לי, אז אני לא בעניין. כמו כן למדתי ממנה שכל הזמן צריך לשאול שאלות. ברגע שיש לך תשובות להכל ונשארת עם הקליפה במקום שזה יחדור פנימה, פספסת משהו".
צור (74) גדלה מגיל ארבע בחולון במשפחה פועלית. "אבא שלי היה מורה לטבע ולחקלאות, שלאחר מלחמת השחרור הקים את בית הספר היסודי הראשון באָזוֹר - או 'יָזוּר' כפי שקראו לה אז - ואמא שלי ניהלה בבית פעוטון", היא מספרת. "שניהם היו מפ"מניקים ובעידודם הלכתי לשומר הצעיר, תנועה שהיה לה מקום מרכזי בחיים שלי".
צור חייתה 15 שנה בדביר. היא עבדה בנוי וכמטפלת, ובד-בבד שיחקה בסדנת הנגב של בימת הקיבוץ עם השחקן המנוח ואיש קיבוץ צאלים שמוליק שילה, ועם יוסי קאנץ - שחקן הקאמרי עד היום. לתיאטרון חיפה הגיעה, כאמור, דרך לימודיה בסמינר הקיבוצים, וכאן נתקלה בבעיה.
"לא היה לי קל בתיאטרון חיפה", מודה צור, ששבתה לבבות במשחקה ב"ליל העשרים". "לאחר שבבימת הקיבוץ הייתי כוכבת והתרגלתי לתפקידים ראשיים, בחיפה נקלעתי למציאות אחרת; לא הציעו לי תפקידים מי יודע מה ומולי היו שחקניות לא פחות טובות, ובהן לאורה ריבלין, ג'יטה מונטה ורחל דובסון. הגעתי לשם בזכות נולה, אבל בתיאטרון לא הייתי ממש נחוצה".
מתפקידיה על המסך זכורה צור במיוחד כברכה האם ב"נועה בת 17", סרטו המרשים של יצחק (צפל) ישורון משנת 1982. "שיחקתי שם מפא"יניקית עירונית, הרחק מהחינוך המפ"מניקי שקיבלתי בבית", היא מספרת. "אצלנו בן־גוריון היה מוקצה, ולפתע שיחקתי מישהי שהייתה נושאת דברו".
"אהבתי את העבודה עם צפל, במאי שהוא קשוב מאוד לשחקנים ושיש בו משהו אמיתי", היא מעלה על נס. "לעומת זאת, די לא אהבתי את סרט ההמשך, 'לא בת 17', שבו שיחקתי אצל צפל כעבור 21 שנה. לפחות נהניתי לשחק שוב עם שמוליק שילה, שחקן שהקרין אנושיות וחום בלתי נדלה".
"אדמה משוגעת", בבימויו של דרור שאול, היה לפני עשור סרט הקולנוע האחרון שבו השתתפה. "מאז אני משחקת בסרטי סטודנטים", מספרת צור. "כאן סוף-סוף, בפעם הראשונה בימי חיי, קיבלתי השנה את פרס השחקנית המצטיינת על תפקיד בסרט סטודנטים של אריק קאופמן".
בטלוויזיה שיחקה צור ב-1999 בתפקיד הסבתא בסדרת הנוער "הסודות של כנרת". "הסדרה הזאת נפלה לי בעיתוי יוצא מהכלל", היא מציינת. "בדיוק התגרשתי והייתי על הפנים, כשקיבלתי את ההצעה לשחק בסדרה הזאת. זה היה מרגש. מי שהביא אותי אליה היה המפיק שלה, מיכה שגריר המנוח, אשר היה המדריך שלי בשומר הצעיר, מדריך שכולם העריצו אותו".
הכנות מהדהדת מדבריה. צור עושה מה שבראש שלה. בניגוד לרבות שנוהגות לצבוע באדיקות את השיער שלהן, היא נהנית להסתובב בשיער כסוף. "אם האישה נראית טוב, גם השיער הלבן נראה טוב", סבורה צור. "אם היא נראית רע, לא יעזור לה אם היא תצבע את השיער".
צור, תושבת יפו, היא אם לשתי בנות - דולה ועובדת סוציאלית - וסבתא לשני נכדים. כשהיא נשאלת אם היה חשש שבנותיה ילכו בעקבותיה אל המשחק, היא משיבה בלי להניד עפעף: "ממש לא!", וזה אומר הכל.
התרעות פיקוד העורף