אין ספק שחובב חווה התרוממות רוח - כמו כולם - עם הניצחון בששת הימים. אבל כבר אז, בדרכו העדינה והנחושה, ניסה לראות את המנוצחים. שבוע לאחר מכן יצא למזרח העיר לחפש משפחת שדר ירדני שהכיר עוד לפני המלחמה. בשכונות הערביות עדיין שרר הפחד. תושבים עוד לא הסירו מהגגות את הדגלים הלבנים. מי שלא מצאו בד מתאים, הניפו תחתונים. זה הצחיק את גיל, בנו הצעיר שישב במכונית מאחור, "ואז אבא הסתובב, העיף לי סטירה ואמר: 'לעולם, לעולם לא תצחק על אנשים שהפסידו".
אם לדבר על ערכים פוליטיים, איפה בדיוק עמד?
"אבא התמתן והלך בדעותיו. מגח"ל (גוש חרות–ליברלים) התחיל לנוע יותר ויותר למרכז".
איתמר, אחיו הבכור של גיל, קובע: "האוריינטציה הפוליטית של אבא התאימה לאופיו. היה מחובר לאנשים, מאוד–מאוד מתון".
הוא החזיק בכל גוני הנועם. סבלני, מצחיק וצחקן. למשה חובב היה קול של אחרית הימים, עמוק ועשיר. דיקציה מופלאה. יורי לויטן שלנו. לויטן הרוסי, בן למשפחה יהודית, היה קול הגבורה הסובייטית במלחמת העולם השנייה. משפט הפתיחה שלו, "גבריט מוסקבה (מדברת מוסקבה)", התכתב עם הנצורים בלנינגרד, עם הלוחמים בסטלינגרד ועם השועטים לברלין.
משפט הפתיחה של חובב היה הרואי פחות. התחיל עם "קול ישראל מירושלים", אלא שבמקרה שלו האמנת שזה הקול של ישראל מירושלים.
חובב מת ב–2 באוקטובר לפני 30 שנה, לויטן נולד בדיוק באותו יום, אבל 73 שנה קודם. פערי הזמן אפשרו להם לחבוק מאה קריטית ולהיות מבשרי גורלה. בקריינות נשגבת עוררו אצל מאזיניהם תלות במוצא פיהם. אצל שניהם הטון לא עשה את המוזיקה אלא היה המוזיקה ממש. לויטן היה סוגר את שידוריו עם "הצדק איתנו", אמירה שהייתה לאחת מססמאות המלחמה הסובייטיות. חובב, לפני שאמר "עד כאן החדשות מירושלים", נתן למאזיניו פאוזה חטופה, כרוצה לשחרר אותם ממועקת האקטואליה.
אבא חיים מחבוב היה סופר סת"ם וחזן. איש קפדן ונשוא פנים שילדיו נישקו את גב כף ידו.
המשפחה נדחסה לדירת חדר עם מטבח ושירותים בחוץ בשכונת הבוכרים. אבל המחבובים נשאו את עוניים בגאון. בתחושה שהדלות ממרקת את אופיים. משה ואחיו לא היו מעולם רעבים, אבל נאלצו להחליף ביניהם בגדים, לא ברבות השנים אלא באותו יום ממש. מכנסי השבים ממשמרת בוקר בבית הספר קופלו והועברו לקטנים שיצאו למשמרת אחר הצוהריים. כשהיה משה בן 7, קרא אביו תפילות בנוסח יהודי תימן בקול ירושלים המנדטורי. בבית לא היה רדיו, משה ואחותו ראומה האזינו לשידור מתחת לחלון הבית של הרוקח השכונתי.
כשסיים תיכון עשה משה סמינר מקוצר להוראה. במסגרת הפלמ"ח נשלח לעוד שנת שירות והיה למורה נערץ בבית ספר יסודי בחדרה.
ימי המדינה בדרך, סכסוך המחתרות, קרעו גם את משפחת מחבוב. האחות הבכורה אלישבע מצטרפת לאצ"ל. משה וראומה - להגנה. במלחמת השחרור נמנה עם פלוגת יהונתן. "האמהות והאחיות היו מאחורינו ואנחנו עמדנו מול המשוריינים של הירדנים", סיפר לאחר קרב מנזר נוטרדם.
כשירושלים עדיין מופגזת, מתקבלת ראומה לרדיו. היא הראשונה שתשנה את שם משפחתה לחובב. לאחר נישואיה תהיה לקריינית החדשות המיתולוגית ראומה אלדר. ב–1951 התחנה פותחת במבחני קבלה למגישי "פרקי היום בתנ"ך". ראומה ממליצה לאחיה לגשת ולאחר קבלתו מחליף גם הוא את שם משפחתו לחובב. ב–1952 פתח לראשונה מיקרופון אבל לא בפני כל שורה. האיש שלימים יתמנה למנהל שפ"ב (שירותי פרסומת בשידור) לא קריין מימיו פרסומת. "לא רציתי לטמא את קולי בפרסומות", היה מסביר.
יום אחד בא לתקליטייה לחפש פסקול לתוכנית "זה עתה הגיע" שהחל להגיש. כשהוא נע בין המדפים, רואה אותו לראשונה העורכת שלו. דרורה בן אב"י היא נכדתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן יהודה ובתו של העיתונאי הדגול איתמר בן אב"י. "בעלת אופי רומנטי, נוטה להזיות", הגדיר אותה אביה באוזני העיתונאי דוד לאזר, שהוסיף: "רבת־חן, סנטימנטלית, עדינת נפש".
באותו בוקר חובב מנער את נפשה העדינה. כשהוא יוצא מהתקליטייה מצליחה דרורה להצמיד סוף–סוף את לסתותיה זו לזו ולשאול: "מי זה האפולו הזה?". כדי לשוב סופית אל חושיה היא יונקת יניקה ממושכת מבקבוק הקוניאק החבוי מאחורי תקליטי איב מונטאן.
דרורה בן אב"י הייתה אישה יפה. "אהבה להתחתן עם כל מי שלא הצליח לברוח ממנה", צוחק בנה גיל. את בעלה הראשון, מונרו פולארד, הכירה באיסט אורנג', ניו ג'רזי, שבה התגוררה המשפחה במלחמת העולם השנייה. פולארד היה נוצרי, חתיך ומבוגר ממנה בשבע שנים, ותוך שבועות הצליח להעמיד לעצמו מוניטין של קלפן ואידיוט. דרורה שבה לירושלים בלעדיו. רשמית היא עדיין נשואה, אבל מתנהגת כלא נשואה. אבל מונרו פולארד מתקשה לוותר. הוא דולק אחריה לכאן, אך היא מתחמקת ממנו כמו משחפת. לאחר שהיא מעמיסה אותו על דודיה בנתניה, מונרו מאבד תקווה וממריא שבור לב לניו יורק.
אבל השממה בין סדיניה של בן אב"י אינה אורכת זמן. דודתה דולה, בתו של אליעזר בן יהודה, מכירה לה את ז'אן פרו המבוגר ממנה בשנתיים. פרו הוא בן למשפחה אריסטוקרטית. כקודמו גם הוא נוצרי, ותוך זמן לא ממושך בן אב"י שוב כלה.
ז'אן פרו נולד בבזאנסון שבמזרח צרפת. כשסיים תיכון בהצטיינות יתרה קיבל מענק לטיול מחקר במדגסקר. בעוברו בתעלת סואץ, נשבה באקזוטיקה של המזרח שתזניק אותו לקריירה ארכיאולוגית מרשימה באזורנו. ז'אן פרו חפר באתרים פרה–היסטוריים בארץ ישראל, כונן את "המשלחת הצרפתית למחקר בירושלים" וחשף את קבורתם של אישה וגור כלב בעמק החולה - גילוי שנחשב לאחת העדויות המוקדמות לביות כלבים. על פי בקשת ההגנה, שידר מהדורת חדשות יומית בצרפתית בקול ירושלים המנדטורי. ב–14 במאי 1948 קריין ממחנה שנלר בירושלים את התרגום הצרפתי להכרזת העצמאות.
אבל כל ייחוסו האליטיסטי, חוסנו האקדמי והשארם הצרפתי קרסו ביום שבו פגש משה את דרורה. רומן סמבטיוני ניצת בין בנה של אם הבית מהגימנסיה העברית לנסיכת השפה העברית המבוגרת ממנו בשמונה שנים. בכל בוקר כשפרו יורד במדרגות ביתו, חובב מדלג עליהן בקלילות בדרכו אל דרורה הממתינה. פרו רואה הכל, מקווה שזה רומן בן–חלוף ושומר על אילמות של פסל ברונזה מהעידן הכלקוליתי.
אבל לאחר שש שנות אהבה וחטא דרורה ומשה מתחתנים. משפחתו אוהבת אותה, אבל חוששת שמפאת גילה לא תוכל ללדת. שלושה חודשים לאחר מות חיים מחבוב מגיח הנכד, שייקרא איתמר–חיים, על שם שני הסבים. "נולדתי על קו התפר בין הרומן לנישואים", מחייך איתמר. רק לאחר שימצאו בגיל מאוחר יחסית את תעודות הנישואים של אמם, יבינו הבנים שזה פרק ג' שלה.
גיל: "גם כשידענו העמדנו פנים כאילו זה לא קרה. לדעתי אני בן של הבעל הצרפתי".
איתמר מניף גם הוא את ידו: "וזה צבע של תימני? תמיד חושבים שאני רומני".
גיל: "חושבים שאני חלבי".
איתמר: "מומה (לאה אבושדיד, כלתו של אליעזר בן יהודה ואמהּ של דרורה) הייתה קוראת לאבא 'השחור הזה'".
גיל: "אז הייתי אומר לה: 'אבל את מרוקאית'. היא הייתה עונה: 'לא, אנחנו מרוקאים לבנים'".
הם עצמם הבינו שזאת לא אמריקה אלא מיניאטורה גיאוגרפית עם תחנה אחת וקול אחד שמוטב לו להישמע צלול, ברור, לא גחמני, כי מביטים בהם, כי הם מעצבים מציאות. איתמר (60), בעל "מומה", מסעדה על שם סבתו, מאבחן: "הם לא היו סלבס במובן המגעיל, לא איזה אייל גולן, פשוט אנשים של היומיום".
בבית היה אפשר לתפוס אותה ברולים ואותו בגופיית רשת. מתרווחים מול טלוויזיה בשחור–לבן כשהוא מקלף תפוזים בקווים ישרים והיא מפצחת גרעינים. על המסך התרוצצה מכבי תל אביב, והוא כינה את מוטי ארואסטי "פיסטוקי". פעם לקח את בניו למגרש בקטמון לדרבי בין הפועל ובית"ר. במשחק המקדים התעופפו קללות והוא מיהר להחזירם הביתה.
שלא כאביו, לא דרש מהם שינשקו את ידו. היה אבא–חבר. "מאוד עממי", זוכר איתמר. איש מצחיק שטמן את ליצנותו בכיסי חליפות הספארי שחיבב. את מופעי מוקיוניותו שמר לחוגי משפחתו המורחבת. כשהיה מגיע התקבצו הכל סביבו, ממתינים בסבלנות לראשית הסצינה. לעתים, באישון לילה, נהג להתגנב אל ילדיו הנמים ולצבוע אותם. לגלג על עצמו בלי חשבון, חיקה את אשתו כשרק היה אפשר. והיא הייתה רואה וגועה, שומעת ומשחררת: "כשאנשים אמרו לי 'מה מצאת בו?', הייתי עונה: 'אומנם שחור, נמוך, אף פעם לא החזיק ספר, אבל אתם יודעים מה? הוא מצחיק אותי'".
פעם צפתה כל המשפחה באירוויזיון ששודר מגרמניה. בהפסקה בתחרות דילגו רקדנים אל המנחה המדהימה, תלשו ממנה את שמלתה הזוהרת והשאירו אותה בבגד גוף. חובב צפה ואמר בכובד ראש: "אבקש שיעשו לי את אותו הדבר בחידון התנ"ך שאני מנחה".
איתמר: "הוא היה גאה להיות משה חובב".
גיל: "אבל הוא השתמש במשה חובבות שלו לדברים מכמירי לב".
חוויית הילדות היותר מרגשת שלהם הייתה להיפצע. "אבל רציני, לשבור יד או רגל". מזכירת בית הספר הייתה מצלצלת אז לאבא שהיה מתייצב עם ה"קקה–מייקה" שלו, מעמיס, מדליק אורות, פותח בדהרה וצופר כאמבולנס כל הדרך למגן דוד. "ואז מגיעים לרגע הנורא שצריך לחכות בתור, והייתי מעדיף למות ושלא יעשה לי פרוטקציה. אבל הילד ידו שבורה ולבו של אבא יוצא אל הילד, והוא כמעט היה עושה את הפיפסים של החדשות מפי משה חובב וישר היינו מקודמים לראש התור. הייתי אומר לאבא: 'לא, לא, לא', והוא היה משיב: 'גילי, אתה מדמם'".
בנמל הבית שלו מנע מהפרוטקציה להטיל עוגן. כשאיתמר וגיל התייצבו לבחינות קריינות, אמר לבוחן מנחם פרי: "ברגע זה הם לא בני". שניהם נכשלו בבחינה.
פרוטקציה לא עשה להם גם בענייני חטף פתח או אותיות בומ"ף. כשאמא היא נכדתו של אבי העברית החדשה ואבא בנו של סופר סת"ם - השפה הייתה ל"אסון כפול", כהגדרת גיל. "כילד לא הבחנתי בזה, אבל בדיעבד הבנתי שגדלתי בתנועת מלקחיים".
אבל אמא, וזה לגמרי מובן, התעקשה גם על יתר חידושי הלשון של סבא. "וחמוש במלמד הבקר, סייע לה הדינוזאור החובבי".
בכל בוקר, בדרכו לכס מנהל הרדיו, אפסן משה חובב את האגו אצל השומר בשער. איתמר וגיל מדגישים את נדיבותו לכפופיו. חנוט בחליפה ירוקה מצאו אותו פעם עושה ספונג'ה בלשכתו כדי שעוזרו יספיק לקניות ערב פסח. כבר ביום היבחרו ניבאה דרורה שמנהל גדול לא יהיה והוא הגשים בקפדנות את נבואתה. לדעתי לא ניחן בתכונות שלטוניות הכרחיות. יותר משהיה מנהל, היה שר הטקס של קול ישראל.
באופרה הרדיופונית סביב הבאר בהלני המלכה, היה חובב הרצ'יטטיב - מקדם העלילה. לא הפיגורה הדומיננטית. את ההתרחשות הכתיבו טכנאים מיליטנטיים, שדרנים חסרי מנוח כירון לונדון, יצחק רועה, רם עברון ונקדימון רוגל.
בימתו של חובב השתרעה 30 מטר מאחורי הבאר, בחדר החדשות שלנו. גם כשהיה מנהל לא ויתר על מהדורות שש ושבע בערב שבת ובמוצ"ש. משה חובב היה מתקדש לפני עלותו על בימת החדשות. מתקין עצמו למפגש עם הבולטין. תמיד מעונב, תמיד מצוחצח, תמיד מסורק, מערבב בלשונו סוכרייה בלתי נראית, מכובד כפרופ' קינגספילד ("המרוץ אחר הגלימה") וצונן כדיוויד ניבן ("המרד על הבאונטי", "מסביב לעולם ב–80 יום", "הפנתר הוורוד").
מיד היה שואל אם יש "חומרים" לראות, מניח אגודל על תחתית הדף, מתחיל להבחין בין פ' רפויה לדגושה, נובר במילונים, בודק ניקוד, מנהל מלחמת חורמה בספק. חדר החדשות, חלל של אגו ועשן בדרך כלל, היה הופך ללשכת הגזית כשחובב סימן את תוויו, כשעשה פרטיטורה מטקסטים בנאליים. הייתי מביט בו. חושש שיערער על ניסוח, יעיר ש"החדשה הזאת עתיקה", ימצא טעות בעברית. הוא מעולם לא העיר לי ולא בגלל שניסוחי היו מושלמים. הלב מאחורי חולצת השבת המגוהצת, כך אני מאמין, רצה להשיל את סממני השלטון שהעיקו עליו. להרגיש קריין פשוט כפי שהרגיש באותו בוקר כשבא לתקליטייה של דרורה.
כשהייתה בת 56 הכה הסרטן בדרורה בן אב"י. האשפוזים תכפו והלכו, כשמשה לצדה כל הזמן. גם כאן הפעיל את הפרוטקציה, לא בהכרח למען אשתו. באחד הימים דאג לפנות לחדרה חולה ערבייה ששכבה במסדרון. בבעלה מצא שותף לעצב. לעתים נראו יושבים שלובי רגליים על הרצפה, מעשנים ומתנים את צרותיהם. שלוש שנים לאחר שאובחנה, מתה דרורה מסרטן השד. בת 59 בסך הכל.
היא נולדה לפני 67 שנה בעיר הנמל אסביירג שבדנמרק. הבכורה מבין 11 אחיה. הוריה ליסה וארתור מולרנילסן היו חברים בכת מסתורית קנאית. אמה כיסתה תמיד את ראשה, לבשה שרוולים ארוכים ופניה לא פגשו מעולם מייק–אפ. אביה לא שתה או עישן. זה היה בית ללא טלוויזיה, ללא רדיו ועם ספרים שעברו את הצנזורה של אמא. שעות קראה לילדיה פרקים מהתורה, על ירושלים במיוחד. בגיל 6 או 7 שמעה האנה קול ילדותי עולה מתוכה ומבטיח: "ביום מן הימים תמצאי את עצמך בירושלים".
את ההבטחה המיסטית הגשים מיכאל זימקוף, מהגר יהודי מליטא שהיה לבעלה. באוגוסט 73' נחתו כאן, קנו אוהל והתחילו לתור את הארץ.
בשל עבודת בעלה בבית החולים זיו השתקעו בצפת, "שהכי דומה לירושלים". האנה התחילה לעבור בין הגלריות, לצייר בעצמה. כעבור שנתיים עלתה המשפחה על שתי בנותיה לירושלים.
משה חובב התגנב אל חייה. יום אחד, כשישבה בדירתה, גילתה גבר לא ברור משוטט בה. התברר שמשה חובב שגר קודם בדירה עם דרורה בא בעקבות חפץ ששכח. על נסיבות היכרותם היא מוכנה רק להגיד: "ראיתי אותו בגן יפה ברחביה", אבל מאשרת בחיוך ובהנהון את שאר הפרטים.
11 חודשים לאחר פטירת אשתו דרורה בן אב"י, קידש משה את חנה. אלה היו נישואי טבע בפארק קנדה, בין ברוש לדקל, כשהאורחים מגיעים אל החופה דרך הנחל.
איתמר: "זה ממש לא היה אבא".
גיל: "זה היה אבא החדש".
ממרום 60 שנותיו כיום איתמר מבין טוב יותר את אביו. עד כמה היה צעיר (51), נואש וזקוק לקשר לאחר שהתאלמן. אבל אז - כבן 24 בלבד - נקרע. ההיגיון אמר שאבא צריך לנוע הלאה, אך הלב דיבר על בגידה בזכרה של אמא. "את החתונה עוד איכשהו קיבלתי. היה לי מאוד קשה כשהתברר שהאנה בהריון".
גיל: "כפי שעשה בחירה לא שגרתית להתחתן עם אמא, בחר להתחתן עם האנה 11 חודשים לאחר מות אמא. האנה עשתה לו נפלא, נולד לו ילד שמאוד אהב".
בליל סילבסטר, שש שנים בדיוק לאחר מות דרורה בן אב"י, נולד אדם–דרור. אמו האנה ואחיו גיל קוראים לו שנדי. הוא חצה לא מכבר את גיל 30 ולומד בקופנהגן. כשהיה תינוק, אביו, שליח קק"ל בקופנהגן, דחף בגאווה את עגלתו ברחובות העיר. "את הנכדים שלי, אני עושה לבד", נהג לומר לכל מי שעצר אותו.
השהות הרוגעת במולדתה אפשרה להאנה היכרות עמוקה יותר עם משה שלה. היא מצאה אותו מאוד ליברלי, מאוד ידען, רודף שלום, נמנע מריב, מתרחק ממדמנת הפוליטיקה אף על פי שכמה פעמים הוצע לו להצטרף.
הוא ביקש ללמד אותה לצלוח את חייה בצעד לא כבד. לומר "כל עכבה לטובה" על כל מה שלא קרה בזמן. לפטור כחוויה כל מה שקרה ולא היה צריך לקרות. רוב הזמן דיברו אנגלית, לעתים השחיל משפטים בערבית. על העברית שלה לא הקפיד כלל. "אני לא מתקן אותה, כי הטעויות שלה כל כך חמודות", הסביר.
משה חובב התמוטט בנמל התעופה של קופנהגן. השעה הייתה עשר בבוקר והוא המתין למשלחת קק"ל משווייץ. "פתאום ראיתי אותו נופל לצדי", מספרת האנה. הוא מוחש לבית חולים קרוב, אך הרופאים אינם מצליחים להפעיל את לבו. "פסקי זמן ארוכים מדי בפעימות", הם מבארים. אם בכל זאת יתעורר, כל הסיכויים שלא יידע היכן הוא. כשהוא מתעורר, למרבה ההפתעה, הוא מכיר את כולם.
את שלושת הימים האחרונים לחייו מעביר משה חובב בטשטוש מאושר. בדעיכה צוהלת. הוא מבקש מאשתו שתניח את תינוקם במיטתו ומשתעשע איתו. "אולי נעשה עוד אחד?", הוא מציע לה. "ואולי ניסע לחופשה בספרד?".
בחדווה שאינה מודעת לסופניות מצבו הוא מקבל את בנו שקופץ אליו מגרמניה. "גילי, מה אתה עושה כאן? למה באת?".
איתמר רוצה גם הוא לחוש למיטת אביו, אך הרופאים אוסרים עליו עקב שני ניתוחי ריאה שעבר. בשעותיו האוזלות והולכות חוזר חובב ומצהיר שבניו הם בבת עיניו, מודה להאנה על נפלאותה, "אבל אני הרגשתי חייבת להכין אותו למעבר לצד השני".
זה הלילה שבו גיל שומר על בנם של האנה ומשה בביתם בקופנהגן. בשלוש בלילה הוא ניגש לטלפון, מניח יד על השפופרת, ונשמע צלצול. "גילי, זה נגמר", מבשרת לו האנה.
במשך שנה אחרי חשה משותקת. הלומת עצב. חמש שנים לאחר מותו חיה בדנמרק ובסוף שבה לפה. "יש משהו רוחני בארץ הזאת", היא אומרת.
התרעות פיקוד העורף