“מההצגה הזו אני זוכרת בלבול אחד גדול", חוזרת אסטרוק, אישה יפה ועזת ביטוי, באחת אל שנת 70’, שלקראת סופה השתתפה בהצגה הנפוליונית המקורית שהועלתה בתיאטרון “בימות". “לגבינו, השחקנים, זאת הייתה משימה לא רגילה. המחזה הגיע לחזרות קרעים-קרעים ולא התאחד לנו בראש למקשה אחת, כשנדרשנו לתמרן ביניהם. מרוב גרסאות, טעינו בכניסות וביציאות".
"מבין השחקנים, לי היה קשה במיוחד. אם לאחר החזרות הם הלכו הביתה, נסים ואני הלכנו יחד הביתה. אחרי כל החזרות הוא המשיך לעבוד על המחזה כאחוז תזזית, כשכמובן אסור היה להפריע לו בכך. נסים לא נהג להתייעץ בענייני עבודה. עברנו תקופה מאוד מתוחה, כשהוא ממש נאבק עם המחזה ונאבק בעצמו, כשמה שרצה להשיג בו, לא הרפה ממנו. מבחינתו, זה היה מחזה לא גמור לנצח. גם בשנותיו האחרונות, כשכבר היה חולה, היו לו פנטזיות לכתוב עוד גרסה של ‘נפוליון חי או מת’".
במהלך שירותה שם למדה משחק בסטודיו ניסן נתיב, בעקבות מודעה על פתיחת הסטודיו החדש דאז, שבה הבחינה ברחוב. “כנראה היה זה יתוש פנימי שהביא אותי לשם, ואלמלא כן אולי הייתי יוצאת מדעתי מהשירות בספרייה".
היא החלה את הקריירה ללא אומר כניצבת בהצגה “ריצ’רד השלישי" בתיאטרון “אהל". עם הבמאי שלה, יוסף מילוא, המשיכה לתפקיד של רוצחת מטורפת בהצגה “מארא סאד" בתיאטרון חיפה, “שם, בין השאר נאלצנו לשחק ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים מול שלושה שכנים מבוהלים ושני אנשי הג"א", וגם שיחקה בבימויו בקאמרי ובהבימה. “עם ההברקות התיאטרוניות שלו, מילוא היה אשף של תיאטרון", היא זוכרת. “ב’מות דנטון’ הוא סידר לי מוות בירייה תוך טיפוס על הגיליוטינה. אוף, כמה אהבתי למות על הבמה".
בראשית 68’ באה אסטרוק לראשונה בשערי הבימה, כשבהצגה “שעת האפס", בבימוי דוד לוין, שיחקה את זוגתו של אלכס פלג. “תאר לעצמך שרובינא ומסקין היו הזוג מולנו", היא מספרת. “אף פעם לא הייתה לי יראה מפני מפורסמים ולא נמניתי עם מועדון מעריצים כלשהו, אבל לקבל שניים כאלה על ההתחלה זה היה משהו. עם רובינא היה בסדר, אבל אהבתי במיוחד את מסקין, שהיה אדם חם מאוד עם המון הומור. מכיוון שהיה עלי להיכנס לבמה צוחקת, הוא היה מדגדג אותי לשם זה".
כך כתב עליה העיתונאי והמבקר אורי קיסרי ב"מעריב" של אז: “מחובתנו לפרוע חוב לטירונית אדית אסטרוק, התגלית של יוסף מילוא ב’מארא סאד', על שהצליחה לעצב דמות קשה לעיצוב בדרך מרוסנת ומרשימה".
אסטרוק אכן הייתה מתגליותיו של רב־האמן מילוא, אבל בעיקר הייתה השחקנית בה"א הידיעה של נסים אלוני, כאשר שיחקה בהבימה את מרים בלאנק, בתה של רובינא, הדודה במחזהו “דודה ליזה". “עם רובינא, ששיחקה שם אם שתלטנית שנגדה יצאתי, היה בסדר", היא מעידה. “הקשר בינינו היה תקין, לא מאוד קרוב, בוודאי לא מעבר לזה".
החיבור בין אסטרוק בת ה־19, אז כאמור חיילת ספרנית ותלמידת משחק, לבין המחזאי הנערץ, שהיה מבוגר ממנה בכ־20 שנה וגרוש פעמיים, נרקם בנסיבות טרגיות. “בסוף שנת הלימודים השנייה בסטודיו הצגנו למוזמנים ב’ביכורי העתים", היא משחזרת. “נסים ויוסל היו בין הבאים. אחריה יצאתי איתם, עם ניסן נתיב ועם עוד כמה חבר’ה לאיזה בר בדיזנגוף. יום קודם אירע אסון נורא במשפחה שלנו, כשבשווייץ התאבד אח של אבא, ואיכשהו סיפרתי על כך במפגש. נסים, שתמיד היה לו אף לטרגדיות, זקף אוזניים ואחר כך היה לסיפור הד ב’דודה ליזה’. מהטרגדיה נהיינו חברים, עד שעברנו לגור יחד".
הזוגיות של השניים הייתה קסומה ולא קלה גם יחד, עקב התמסרותו היתרה של אלוני לכתיבה וכל הכרוך בכך. “בעיקר אהבנו לקרוא יחד ספרים ולדבר עליהם", היא נזכרת, “פה ושם יצאנו עם יוסל ואודרי ברגנר לקולנוע, גם למסעדות, לא בדיוק למסעדות פאר".
האהבה ביניהם הייתה בת־חלוף. לאחר “דודה ליזה" ולאחר “נפוליון חי או מת", שיתף אותה אלוני בהצגת “הצוענים של יפו", שם שבתה את לב הקהל בתפקיד מאריולה, בתה של מדאם זארא, הלוא היא כמובן רובינא. ההצגה, שרצה 101 פעם, יותר מכל הצגה אחרת של אלוני, הייתה קסומה מאין כמוה, אבל לעומתה המציאות הייתה אפרורית וטופחת על הפנים. יום אחד השאירה לו אסטרוק פתק, נטלה את חפציה ועברה לבית הוריה.
עד הצגה זו שיחקה שם אסטרוק, בין השאר, בהצגה העגנונית “הכנסת כלה", בבימוי יוסי יזרעאלי, ונצפתה בכמה סרטים, ובהם “כל ממזר מלך" (בבימוי אורי זוהר, שחתך את הסצינה שלה והתנצל), “הגלולה" (בבימוי דוד פרלוב עם תסריט של אלוני), “שתי דפיקות לב" (בבימוי שמוליק אימברמן) ו"הזמנה לרצח" (בבימוי אסי דיין). מסצינות עירום נזהרה כמו מפני אש. “מתברר שאני קצת שמרנית", היא מעירה.
“הייתה יופי של עבודה על ‘אדי קינג’", נהנתה אז לדווח לי בראיון. “אנג’לה היא דמות בשלה עם רצונות יוצאי דופן".
ה"יופי", מתברר, היה בעירבון מוגבל. "אדי קינג" היה מחזה עם פנייה ישירה לקהל תוך הלבשת מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית על המאפיה באמריקה. הקהל הצביע ברגליו, ו"אדי קינג", שירת הברבור של אלוני בהבימה, נדמה לאחר 37 הצגות בלבד. הקהל לא הבין את אלוני, שהרגיש כמו גולה בארצו.
לבה של אסטרוק נהה אחר מחוזות אחרים. “המשחק מיצה את עצמו אצלי", היא מסכמת בקצרה. “הצגה ועוד הצגה, זה מה שאעשה כל החיים? שאלתי את עצמי ונמשכתי לאקדמיה. כנראה, בתוכי לא הייתי שחקנית עד הסוף".
לאחר שלמדה עבודה סוציאלית לתואר ראשון ושני, היא, שבהיותה בצבא השתעשעה ברעיון ללכת על פסיכיאטריה, השתלמה בפסיכותרפיה - טיפול באמצעות שיחות ומכבר זה עיסוקה. כשזיהו אותה עם השחקנית שהייתה, השתדלה לא לערבב. “היה לי חשוב להוריד מסך כדי לבנות זהות חדשה", היא מציינת. “בטיפולים שלי אני ערה לכך שאנשים מתקשים להיפרד מהזהות שלהם שנים".
19 שנה עבדה באיכילוב, שם ביקרה את אלוני כשאושפז. שניהם לא החצינו רגשות. מה שהיה - היה, עם זיכרונות בלתי נשכחים, המלווים את אסטרוק כל חייה. היא מרבה לקרוא, מתעמלת, הולכת לקונצרטים.
“הצגות אני כמעט לא רואה", מעידה אסטרוק, תל־אביבית ש"חיה בחטא", כפי שהיא מעידה בשובבות על הזוגיות שלה. “רק פעם עלה בי הגעגוע לתיאטרון. כשהעלו בגשר את ‘האחים קרמזוב’, לפתע התעורר בי הרצון לקום מהמקום שלי באולם, לעלות לבמה ולהיבלע בה. יותר מלשחק, רציתי להיות בעלילה".
התרעות פיקוד העורף