עכשיו ההצגה מועמדת לפרס "קיפוד הזהב" (פרסי הפרינג'), בטקס שייערך ב־1 בדצמבר בשש קטגוריות: הצגת השנה, מחזאית, בימוי, שפת במה, עבודה קבוצתית והלחנה.
ההצגה מורכבת מעדויות אמיתיות שלוקטו מסרטונים וכתבות בטלוויזיה ובאינטרנט. העדויות תורגמו לעברית ועובדו לשבעה קטעים דרמטיים לבמה, עם המחזאי עידו בורנשטיין, ובביצועם של שלושה שחקנים (שי ג'יברי, איתי צ'מה וארנון רוזנטל) המציגים אותם בהיפוך מגדרי. כלומר, גברים המציגים תפקידי נשים ולהפך, מבלי לשנות את חזותם הגברית.
יונס, המתגוררת בדרום תל אביב, בחרה להעלות על הבמה את בעיית הפליטים בעולם, דווקא מנקודת המבט של החברה הקולטת. לא של הפליט. "בישראל, ההתייחסות לפליטים הופכת מיד לעניין פוליטי, עם האמירה ההיא של מירי רגב: 'הסודנים הם סרטן בגוף שלנו'", אומרת יונס. "אבל כשמדברים על חייל בגבול מקדוניה־יוון, שלא מסוגל להתגבר על גלי הפליטים ומכה אותם, או כשמתייחסים לנושא ההברחות, עסק שמגלגלי מיליונים על חשבון החלשים, לקהל קל יותר להתחבר. ההצגה יוצרת הזרה וריחוק לצורך קירוב".
שבעת הקטעים מוצגים על הבמה ברצף ובהדרגה, מהמתון ועד הקיצון. כמו לדוגמה, סיפורו של סטודנט לעיצוב תעשייתי שבנה ערכה לפליט, אבל לא מוותר, כתוצר של החברה הקפיטליסטית, על רווח של דולר נוסף על כל ערכה הנמכרת לחסרי הכל; או סיפורם של המתנגדים למהגרים, בטענה שאינם פליטים, אלא ברחו מגיוס לצבא במדינתם; או כאלה הטוענים שהפעוט הסורי, איילן כורדי, שגופתו נמצאה על חופי טורקיה – מת במקום אחר והובא אל חוף הים, כי זה מצטלם טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף