ה"בנות" הן קורבנות של מעשי אונס וטרור, ובני משפחתן הפקירו אותן לגורלן. מאמא מאמינה שתצליח להערים ולתמרן, להגן על עצמה ועל הבנות, ולקיים "שטח הפקר" ניטרלי בין שני המחנות הניצים. על פניו, זה נראה כמו גרסה מרתקת ל"אמא קוראז'", מחזהו הקלאסי של ברטולד ברכט. אבל זה לא.
הבימוי והתרגום של עידו ריקלין לא מצליחים לייצר את הדרמה המתבקשת כדי לגרום לצופה ללכת שבי אחר הדמויות. בהיעדר הזדהות עם הדמויות, אופף את ההצגה שעמום, שמרוקן כל עניין במחזה. הדמויות נותרות פשטניות להחריד ומעוררות מבוכה. כך נוצרת סיטואציה שבה הכל מתנהל בהצגה הזאת על תדר אחיד, מוות קליני.
צריך הרבה יותר משחקנים טובים כמו שרית וינו אלעד, אמיר קריאף ועודד לאופולד, כדי להפוך את חומרי הגלם מהם עשוי המחזה, לתיאטרון טוב ומעניין. גם עיצוב החלל המרשים של סשה ליסיאנסקי (תפאורה) ואולה שבצוב (תלבושות), לא מצליחים למלא את החלל. ההצגה לא מלוטשת מספיק, ארוכה מדי, עם יותר מערכות. אפשר היה להסתפק במערכה אחת, ולחסוך את השעמום.
התרעות פיקוד העורף