התרבות היא אחת הזרועות של האומנות, והאומנות היא אחת מצינורות הנשימה של האנושות כולה. צריכת התרבות שלנו הפכה, בעל כורחנו, לגמרי דיגיטלית בשנה האחרונה.
נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתם בקולנוע. זוכרים? 300 אנשים יושבים בחדר חשוך, בכיסאות שמחוברים לרצפה ומכוונים כולם לאותו הכיוון, לעבר פיסת בד לבנה ענקית, ובוהים בתמונות מרצדות על המסך בליוויי קולות ומוסיקה אשר בוקעת מהתקרה. נשמע הזוי? או אולי רחוק מדי. סרט הוא סוג של אשליה, מניפולציה אופטית. המוח רואה תמונות מרצדות ובטוח שזה אמיתי.
ומה לגביי מנטליסטים? אמני חושים טוענים שהם יכולים להשפיע על מחשבות, אך האם התופעה הלא מוסברת הזו יכולה להתקיים גם מבעד למסך הטלפון או המחשב שלכם? בשנה האחרונה כל מופעי התרבות עברו לזום באופן כמעט מוחלט. גם אמני החושים, ואני ביניהם.
מאמינים שאפשר לקרוא מחשבות דרך המסך? אנשים חושבים שאומני חושים מתכננים הכל מראש עם משתתפי המופע שלהם. האמנם? ומה אם אגיד לכם שבעוד כמה דקות, עד שתסיימו לקרוא את הכתבה הזו, אוכל להשפיע גם על המחשבות שלכם דרך המסך?
בהופעות הרגילות שלי, הקהל בטוח שהכל תוכנן מראש, אך אם תחשבו על זה רגע, במופע זום כל זה לא יכול להתקיים. אני לא פוגש אף אחד מראש, ויתרה מכך, אני לא יודע בכלל מי הם האנשים שעומדים להתחבר לזום.
בימי הקורונה אני מופיע בפני חברות וארגונים, גדולים וקטנים, שמזמינים את ההופעה שלי להרמת כוסית, טקס מצטיינים, או פשוט כדי לתת להם רגע של אסקפיזם וצחוק מיום העבודה הארוך מול המסך.
אגב, המופע המרגש ביותר שעשיתי בזום בשנה האחרונה, היה דווקא עבור משפחה ישראלית מקסימה אשר חיה בפאולו אלטו, קליפורניה, וחגגה בר-מצווה בזום למשפחה וחברים מישראל ומכל העולם. ילד בר-המצווה נשא דרשת ראפ דרך הזום, ואני קראתי את המחשבות של כולם דרך המסך. אה, ואפילו גיליתי מי מכל 127 האורחים שהתחברו למסיבה בזום הייתה המטפלת שלו כשהיה בן שנה וגם את שם הילדה שהוא הכי אוהב בכיתה.
התרעות פיקוד העורף