סביר להניח שלפני כמה חודשים גם אתם העברתם בוואטסאפ סרטון שבו דיבוב מצחיק, עוקצני ואקטואלי לקטע מהסרט "היפה והחיה", המתייחס לבלבול ששרר בארץ בתקופת הסגר הראשון. כמו תמיד במקרים כאלה, העברתם הלאה את הסרטון בלי לדעת מה מקורו ומי היוצר שעומד מאחוריו.
לוקסנבורג חושבת שאנימציה היא כלי מעולה להומור, אבל גם להעברת מסרים ולביקורת חברתית. "באנימציה סולחים הרבה יותר בקלות לדמויות מצוירות ולמה שיש להן לומר", היא מסבירה. "הן יכולות לנבל את הפה, להעביר ביקורת חברתית, ולהגיד דברים שסותרים את תפיסת עולמו של הצופה, בלי שהוא ייכנס למגננה. הדמויות יכולות להגיד דברים שהצופה לא בהכרח מסכים איתם או סותרות את תפיסת העולם שלו".
אל תיתנו להצלחה הפנומנלית של לוקסנבורג (33) להטעות אתכם. גם היא לא מתייחסת לראיונות הנוצצים שנערכים איתה כאל דבר מובן מאליו, בטח שלא אחרי שנים של דשדוש בתעשייה עם ניסיון מתסכל לפרוץ את המחסומים שניצבים בפני מרבית האומנים הישראלים בתחילת דרכם. "למדתי שבמקצוע הזה את חייבת ליזום ואסור לך לחכות שדברים יגיעו עד לפתח ביתך", היא אומרת. "אי אפשר ללכת לאינסוף אודישנים, לכתת רגליים ולהמתין שמישהו ייתן לך תפקיד, לפעמים זה לוקח המון זמן ולפעמים זה גם לא קורה בכלל".
את המשפט על הבלונד היא אומרת ספק בצחוק ספק בציניות. כבר הספיקה ללמוד לא רק שצריך מרפקים בעולם הזה, אלא גם שהפרגון הישראלי הוא לא מובן מאליו. "הרגשתי שאנחנו מקבלים יחס רק אחרי שהצלחנו מאוד בחו"ל", היא אומרת. "אחרי כל כך הרבה שנים שניסיתי לפרוץ תקרות זכוכית במקצוע הזה, אני מרגישה שלא נותנים פה מספיק צ'אנסים, שצריך הרבה קשרים ופרוטקציות וחבל, כי יש בישראל יוצרים ואומנים מאוד מוכשרים שלא תמיד מקבלים את ההזדמנות, בעיקר בתחום הדיבוב".
לפני פרוץ הקורונה החליטה לוקסנבורג שהיא מנסה להיכנס לעסקי הדיבוב בטלוויזיה ובסרטים. "יצאתי עם מישהו מהתחום והבנתי שזה משהו שאני טובה בו", היא מספרת, "עשיתי הרבה קורסים בדיבוב, אבל כל הזמן אמרו לי שזה תחום קטן, עמוס בפרוטקציות וממש קשה לתת דריסת רגל, אפילו קשה יותר מרדיו. אבל בכל זאת לא נתתי לאיש לייאש אותי, אני מאמינה בעצמי וידעתי שאני טובה. לצערי הרב לא הצלחתי להתברג פנימה, למרות שאני טובה ביצירת קשרים. לא הבנתי איך לפרוץ את המחסום, וזה היה הטריגר שבו הבנתי שאני צריכה ליצור כדי להצליח".
למי שבכל זאת מצלצל שמה של לוקסנבורג בזיכרון, זה אולי מכיוון שבמשך כמעט חמש שנים היא חרשה את במות מועדוני הסטנד־אפ בתל אביב. "למרות שלא ממש נמשכתי לבמה, אחרי שסיימתי את האוניברסיטה התחלתי לעשות סטנד־אפ", היא מספרת. "הרגשתי שאני צריכה להתחיל במשהו כדי להתגלגל. הייתי בדומינו גרוס תקופה קצרה ומשם עברתי לקאמל קומדי קלאב ולהופעות על בסיס שבועי בברים בתל אביב".
בתקופה שלוקסנבורג החלה לעשות סטנד־אפ, כמעט לא היו נשים בתחום. "היום התחום יחסית פורח ויש הרבה נשים וזה מבורך, אבל לפני עשור זה היה תחום גברי ואגרסיבי, שאם אין לך את היכולת לספוג הערות מיניות או על המראה שלך, את לא יכולה להתקיים בו", היא אומרת. "היית צריכה לדעת להכיל. המועדונים מנוהלים על ידי גברים, ותמיד תהיה עדיפות לגברים, ולא משנה מה יגידו. לא כי נשים לא משקיעות או רוצות או מנסות. זה בולשיט. בליין־אפ של המופעים שהשתתפתי בהם, היינו תמיד גג שתי נשים על תקן אפליה מתקנת, אף פעם לא היו יותר".
רגע לפני שפרשה מהתחום הקימה לוקסנבורג ליין של בנות בקפה ביאליק התל אביבי. קראו לו "ערב הסטנד־אפ הנשי האחרון". "הרגשתי הרבה יותר בנוח להופיע רק עם נשים, כי אין מלחמות אגו על מי מופיעה ראשונה ומי אחרונה, וכולן עוזרות עם ציוד ותאורה", היא מספרת. "עם גברים זה לא היה ככה, וזה היה סיוט".
יוצרת הרשת המוכשרת היא בתו של איש העסקים יעקב לוקסנבורג, בעל השליטה בחברת לפידות העוסקת בקידוחי נפט, זכיין היצרנית סמסונג וכיום גם מבעלי אפריקה־ישראל. "תמיד ידעתי שהוא איש מצליח, אבל אני מודה שלא ממש הבנתי מה הוא עושה", היא מספרת. "אמא שלי מורה לאומנות ואני הלכתי בדרכה, למדתי בבית ספר יסודי אומנות וציור ושם הרגשתי הכי נוח".
לבית המבוסס שבו גדלה לא ייחסה מעולם חשיבות, והיא מספרת שלא הייתה ציפייה ממנה להמשיך בדרכו של אביה בעולם העסקים, ושהמשפחה מפרגנת לעיסוק באומנות. "אף פעם לא אהבתי לדבר על מה יש לי או על מה אין לי", היא אומרת. "העובדה שאני באה מבית מבוסס נתנה לי קצת שקט, במיוחד בתקופת הקורונה שהייתה לא פשוטה. למרות שאני מתפרנסת מעבודות פרילנס של עריכת וידיאו, ההורים קצת עזרו. את הסרטונים של דיסני עשיתי באפס תקציב, שילמתי רק 300 שקל לאולפן על ההקלטות. השקעה מינימלית. אוהבים לדבר פה על הצלחה בזכות, זה משהו שמאוד ייחודי לישראל, אבל אני מרגישה שלי קשה לפרוץ פה, בניגוד למה שכולם חושבים".
מפגש שלה לפני שלוש שנים עם אחד מיוצרי הרשת המצליחים בישראל, תום טרגר (מיוצרי "סרט אפס" - ט"ל), הפך את חייה לחלוטין: "תום אמר לי: מה את עושה, למה את מבזבזת את עצמך ומופיעה מול שלושה אנשים בבר שבור? וכך הוא לקח אותי יד ביד ולימד אותי איך יוצרים דברים ויראליים ברשת. עשינו כמה סרטונים לדוגמה, ותוך זמן קצר כבר זיהו אותי ברחוב".
לוקסנבורג, ששירתה כמפקדת יחידת ההסרטה בחיל האוויר והיא בעלת ידע מוקדם בעריכה, פתחה עמוד בפייסבוק בשם "מה הדיבוב?", שאליו העלתה סרטונים פארודיים שעסקו בעיקר בקאברים לפתיחים של סדרות מצוירות ביפנית שתורגמו לעברית: "זה לא כל כך עניין הרבה אנשים בארץ, מכיוון שזה היה קצת נישתי ולגיקים ומעריצים בלבד, אבל רכשתי שם ניסיון נוסף בז'אנר וכבר היה לי אולפן שעבדתי איתו, מה שהפך את כל יצירת סרטי הקורונה לקלה הרבה יותר".
השלב הבא היה יצירת סדרת סרטוני הווידיאו הוויראליים "שרון צועקת על דברים", שהעמידו אותה בשורה הראשונה עם יוצרי תוכן עתירי צפיות ביו־טיוב. ב"שרון צועקת על דברים" היא הוציאה הכל, סרטוני היו־טיוב ההומוריסטיים פגעו כמעט בכל נושא רגיש - פמיניזם, פוליטיקה, תכנים אקטואליים "וכל מה שהרגיז אותי", לדבריה. "אחרי חמש שנים שבהן חרשתי במות ואף אחד לא ידע מי אני, בעקבות הסרטונים האלה כבר זיהו אותי ברחוב ואז הבנתי כמה כוח יש למדיום הזה".
ההצלחה של הסרטונים בעברית, גדולה ככל שתהיה, לא הגיעה לממדים של סרטוני הקאבר של דיסני. "אנשים פנו אליי אחרי שראו את 'בת הים הקטנה' בעברית, ואמרו לי שכדאי לי לתרגם את זה לאנגלית", היא אומרת. "הייתי ממש צריכה לדייק את הבדיחות בעולם התוכן של הקורונה בחו"ל, אבל פתאום הבנתי את הכוח שיש לשפה האנגלית, את הכוח שיש ליצירה שהיא בשפה בינלאומית, שלא ניתן להשוותו לשום הצלחה אחרת. זו הסיבה שאני מכוונת את סדרות האנימציה שאני כותבת כרגע ישירות לחו"ל. בשנה האחרונה הייתה לי יכולת להיווכח לאן יצירה בעברית יכולה להגיע, לעומת יצירה באנגלית".
לוקסנבורג מעידה על עצמה שהייתה ילדה מאוד ביישנית: "בבית הספר היסודי לא הייתי מצביעה בכיתה ובקושי מדברת". היא מספרת שהוריה אמרו לה שעליה לעבוד על עצמה מבחינה חברתית, וכך היה: "אני זוכרת שיום אחד הלכתי לבית הספר ואחר הילדים קילל אותי ואמר לי משהו על הגובה שלי, ובפעם הראשונה בחיי עניתי לו. לא רק שלא קרה לי כלום, אלא שגם תקופה מסוימת אפילו הייתי עונה יותר מדי. שם החלה המטמורפוזה והמהפך מבחינתי מגולם לפרפר. בישראל את לא יכולה להיות ביישנית, דורסים אותך. את חייבת להילחם, אחרת ירמסו אותך".
"אני מקווה. לא חשבתי על מיליונים ואני מקווה שבפעם הבאה שאגיע לכאלה מספרים זה יהיה עם יצירה מקורית שלי ולא קאבר, שאומנם היה טקסט מקורי אבל עדיין זה דיסני. כך או כך אני מרגישה שעוד לא ויתרתי על החלום שלי בתחום הדיבוב. זה חלום שאני מאוד רוצה להגשים ואשמח לפרוץ גם את המחסום הזה".
התרעות פיקוד העורף