מי שחולף סמוך לטנק שניצב בכניסה לקיבוץ דגניה, אולי יפספס את החור שנפער בו לאחר שנפגע מפגז. אלא שהירייה הזו שפגעה בטנק היא זו ששינתה את מהלך מלחמת העצמאות בצפון ומנעה מהסורים להתקדם ולכבוש את צפון הארץ.
ב־20 במאי 1948 כוחות השריון הסוריים שכבשו את צמח, עשו את דרכם לעבר דגניה תוך כדי ירי מרגמות בלתי פוסק. עם עלות הבוקר התקדם טנק סורי מדגם R-35 לכיוון דגניה א'. הירייה שפגעה בו עצרה אותו. לאחר הפגיעה נסוגו הכוחות הסוריים ועברו לתקוף את דגניה ב', גם שם הם נבלמו. למי מגיע הקרדיט על הפגיעה הישירה? לשאלה הזו יש חמש תשובות וחמישה אנשים שונים שאמרו: אני עצרתי את הטנק ושיניתי את ההיסטוריה.
עשת, שנפטר בשנה שעברה בגיל 98, היה לוחם גולני אשר שירת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי וצבר ניסיון על מטול פיא"ט. “ידעתי שהטווח של פיא"ט הוא 60 מטר מקסימום, אז יריתי פגז ראשון וראיתי שהוא לא הגיע לטנק, התקדמתי ויריתי מהמותן עוד פגז ושוב לא הצלחתי לפגוע. בפגז השלישי הצלחתי לפגוע בטנק, ונפצעתי מהרסיסים של הפגיעה", אמר בראיון למודי שניר במסגרת פרויקט תיעוד דור תש"ח.
“ברגע ששמעתי שתיאטרון הקאמרי מתכנן הצגת תיאטרון על פי הספר ‘הטנק', קראתי את הספר המרתק שבו חמישה אנשים, שכל אחד חי את האמת שלו, הרציונלית לגמרי, על כך שהוא עשה מעשה מסוים", אומר השחקן דודו ניב, המגלם את עשת. “הסיפור גרם לי לגשת לראות מי האנשים האלה, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. הרגשתי שיש הבדל בין הדמויות בספר לבין הדמויות בהצגה לבין האנשים האמיתיים".
עשת מוכן למחול על כבודו ולהגיד ‘אני יודע מה שעשיתי, ואם מישהו אחר זקוק לחיזוק של מעשה גבורה כי הבן שלו נפל - אני אתן לו את החיזוק הזה'. ככה בחרתי להסתכל עליו. לא זכיתי להכיר באופן אישי את יצחק, אבל החלטתי להכניס לדמות שלו את התחושות שלי ממה שהכרתי מאבא שלי וסבא שלי, עם ההצלחות והתסכולים שהיו להם בחיים וגם לי. ככה אני רוצה ללכת איתו, עם האהבה שיש בו כלפי אדם והחמלה שיש בו והידיעה שמה שהוא עשה - הוא עשה. אף אחד לא ייקח לו את זה".
ענת: “הסיפור ליווה את אבא, אבל הוא לא היה אובססיבי לגביו. בכל פעם שמישהו היה אומר: ‘אני זה שעצר', הוא הבהיר שגם לו יש צד בעניין. הוא ידע על האמירות האחרות וקיבל אותן, אבל היה חשוב לו להדגיש גם את הצד שלו. המשפחה הייתה מאוד גאה בו על כך. באותו קרב הוא נפצע, אבל הוא לא טרח לקבל את אחוזי הנכות שלו כי חשב שלא צריך לקחת מהמדינה כסף. גם זה מעיד על הדמות שלו".
הגרסה של דוד (דוידסקו) זרחיה:
במכתב ששלח זרחיה אל מזכיר דגניה א' ב־30 באוקטובר 1960 הוא סיפר: “הייתי סגן מפקד מחלקה בגדוד 23 פלוגה ד' מחלקה 15, שהגיע למשק יום לפני התקפת הטנק הסורי. מפקד המחלקה שלי, ראובן פקר, שראה התקרבות טנקים למשק, שלח אותי לבדוק את הנעשה, ממנו קיבלתי פקודה מפורשת להשמיד את הטנק. צירפתי אליי את טוראי מימון רחמים עם מקלע ברן ויצאתי לבצע המשימה, כשברשותי שני רימוני מילס ורובה. התקדמתי וזחלתי מתחת לגחון הטנק בחלקו הקדמי.
"דפקתי באבן על גחון הטנק ונכנסתי בשיחה (בערבית) עם הצוות. דרשתי כניעתם. אחרי הבטחה שלא יאונה להם כל רע הסכימו לנטוש את הטנק ולהיכנע. מפקד הטנק פתח מדף הצריח ורצה לצאת ממנו. באותו זמן פתחה כיתה בפיקודו של מ"כ יאיר ליפשיץ (יליף) באש רובים ומקלעים כי לא הייתה מובנת להם כוונתו של צוות טנק האויב להיכנע, שכן הייתה בעמדות כ־200 מטר ממקום הימצאו של הטנק. מפקד הטנק שלף אקדחו, ירה ברחמים מימון ופצע אותו ברגלו, ואז על סיפון הטנק טיפסתי וזרקתי רימון בתוכו. קפצתי אחרי מחסה, והטנק התפוצץ והמשיך לבעור. מפקד הטנק היה ללא רוח חיים, כולו שרוף בחצי הגוף התחתון, לקחתי את אקדחו והורדתי את הגווייה מהטנק".
זרחיה לחם גם במבצע קדש, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, שבה שימש כקצין חימוש בדרגת סא"ל. הוא שכל את בנו הבכור, סרן שבי (שבתאי) זרחיה, שנהרג בקרבות בתעלת סואץ מירי המצרים עת הופגז הטנק שלו ונפל מדוברה אל המים. במשך שלושה ימים היה האב ליד התעלה, מחכה לחילוץ שימשה את הטנק ובו גופת בנו מהתעלה.
עוזי זרחיה והשחקן יואב לוי
“לפני שנכנסתי לתפקיד לא הכרתי את הסיפור במלואו", מודה השחקן יואב לוי, המגלם את זרחיה. “זכרתי טיול בצפון שעשיתי כתלמיד בית ספר, שמדריך מדגניה סיפר שהטנק נעצר על ידי אדם אחד מהקיבוץ, שלום הוכבאום. כשקראתי את הספר ואת המחזה, נדהמתי לגלות שיש עוד ארבעה אנשים שטענו שהם עצרו את הטנק, וזה הכי ישראלי שיכול להיות. מבלי לדעת אפילו שאגלם את דמותו של דוד זרחיה, משהו בסיפור שלו משך אותי יותר מכולם. אולי בגלל הסיפור של אדם נאמן למדינה ופטריוט אמיתי ואיש צבא, שמזכיר את אבא שלי. אני רואה בתפקיד שלי שליחות".
"רחמים מימון וראובן פקר, שהיו חלק מהסיפור, דחפו אותו בתקשורת וכעסו על שלא מזכירים את אבי. אבל הוא עצמו לא חיפש את הפרסום ולא התעסק בזה. מה שהיה טרגי עבורו היה מותו של אחי, שבי, שהיה קצין בשריון ונפל כשניסה להציל טנקיסט שלא הצליח לצאת מהטנק. זה ממש גמר אותו. הוא לא השלים אף פעם עם מה שקרה עם אחי, אבל תמיד שמר על אופטימיות. הוא היה איש אוהב מדינה ואהב אנשים".
“בשנת 1948 דוד היה לוחם צעיר, שעשה מה שאפשר והלך לאן ששלחו אותו", אומר לוי. “אני בטוח שהיה בקרב בדגניה ברדק אחד גדול, ומאמין לכל החמישה, כי זו עבודת צוות וכולם ניסו לתת יד כדי להביס את האויב. יש אירועים בצבא שכולם יורים לאותו כיוון ואתה לא יודע מי בדיוק פגע בו. מי פגע בטנק? אני לא יודע להגיד. אבל אני בוחר לתת את הקרדיט לכל החמישה.
"במלחמת יום הכיפורים עבר דוד תהליך בלתי נתפס של הבנה שהוא לא יזכה לראות את בנו בחיים. בכל הצגה, כשאני לובש את הבגדים שלו, אני חושב על הרגע המצמרר הזה. אני מודה על הזכות שניתנה לי להיות קול של המשפחות השכולות בכלל ושל דוד בפרט, כדי שאנשים יידעו מה עבר על הלוחמים במדינה הזו. זו המשמעות העיקרית של התפקיד, ואני מקווה שאני עושה אותו כמו שצריך".
“אבא נתן הכל למדינה, והמדינה לקחה את היקר לו", מוסיף עוזי. “הייתי אז בן 14. אני זוכר שהוא הגיע הביתה משדה הקרב, לאחר שראה את בנו מת, ובישר לנו את הנורא מכל".
שלמה אנשל עלה לארץ מגרמניה עם האונייה “פטריה" בשנת 1940. הוא היה לוחם בגדוד 14 של גולני והוכשר להשתמש בפיא"ט כששירת בצבא הבריטי כלוחם בבריגדה היהודית. הוא השתתף במילואים במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. הוא עבד באגד ואחר כך היה חלק מיחידת הצלפים של המשטרה. הוא נפטר לפני שנתיים, בגיל 96. “פעלתי מתוך אינסטינקט", סיפר אנשל בראיון למודי שניר במסגרת פרויקט תיעוד דור תש"ח.
“ראיתי שאין לי שדה ראייה מלא, השארתי את הפיא"ט מאחור והתחלתי לזחול שניים־שלושה מטרים בכדי לראות את הטנק ולדייק. זחלתי בחזרה והבאתי את הפיא"ט, התחלתי להתמקם ולתפוס מקום לירייה. הפגז הראשון עף מעל הטנק ולא פגע בו; בפגיעה השנייה שוב הפיא"ט עבר מעל הטנק; נותר לי פגז אחד אחרון ויחיד, ויריתי את השלישי ושמעתי ‘בום'. אחרי כמה רגעים נכנס האשנב של הטנק מקדימה, הוא התרומם ויצא אחד עם חצי גוף, היה לו כובע מקושקש, מעיל עור ואקדח ביד. הוא התחיל לצעוק משהו בערבית, ואמר - ‘אם אני צריך למות פה, אני לוקח איתי כמה יהודים'. אז ירה עליו מישהו צרור והוא נפל עם חצי הגוף קדימה על הטנק כשרגליו נשארו למטה. אז נזרק לתוכו בקבוק מולוטוב".
אסף אנשל והשחקן שמחה ברבירו
“כשפנו אליי מהקאמרי, הלכתי לחפש את הספר של אסף ענברי, קראתי אותו ונכנסתי לתוך הסיפורים", מספר שמחה ברבירו. “כל הנושא של מיתולוגיה ישראלית כל כך עניין אותי, עד שנסעתי לדגניה, נפגשתי עם מנהלת הארכיון בדגניה וראיתי את הטנק המדובר. התחלתי לחקור לגבי שלמה אנשל, ושמתי לב לכמה דברים עיקריים שחיברו אותי אליו".
"אלו שלחמו איתו בשוחות דגניה באותו קרב. הם היו לוחמים של צה"ל ולא ‘אחרים'. אבא לא דיבר על מעשי הגבורה שלו. בסוף ימיו היינו צריכים להוציא ממנו בכוח את הסיפורים האלה, וגם אז הוא סיפר עליהם כקטע תיעודי ולא העיד על עצמו. אבל ברגע שהדגניות נלחמו בו, הוא נעמד על הרגליים האחוריות ונלחם בהם בחזרה".
“כששאלתי את חברי דגניה שאלות על המקרה, בשלב מסוים הפסיקו לשתף איתי פעולה", טוען ברבירו. “הם לא רצו לפגוע במיתוס החזק של דגניה".
“אמרתי לאבא שלי שהוא לא נלחם נגד אדם או מערכת פשוטה, הוא נלחם נגד מיתוס ואף אחד לא ירצה להתנתק מהמיתוס שלו", מציין אסף.
הגרסה של שלום הוכבאום:
“זה היה היום המר ביותר במערכה הישראלית, הם הפגיזו אותנו ונשארנו עם כוח מצומצם ביותר שניסה לעצור אותם מלהתקדם לכיוון הקיבוץ", סיפר הוכבאום בראיון לתוכנית “זה הסוד שלי". “מתוך שורת הטנקים פרץ טנק, הפיל את הגדרות וירה לכל עבר. באותו רגע ראיתי שאין ברירה, תפסתי את שני בקבוקי המולוטוב ובמרחק של עשרה מטר הזדחלתי והתקרבתי לטנק, השלכתי את הבקבוקים לחלק האחורי והקדמי של הטנק. מיד אחרי זה חברים זרקו בקבוקים נוספים והטנק עלה בלהבות".
הוכבאום, יליד גרמניה, עלה לארץ ב־1946 לבדו. כל משפחתו נספתה בשואה. הוא התגורר בדגניה, הקים בה בית ומשפחה. ב־1976 שם קץ לחייו. בן 52 היה במותו.
שיר הוכבאום והשחקן מיכה סלקטר
“באומנות כמו באומנות, אתה מתחיל מניצוץ אמת והולך לכיוון שלך, כך יצרתי את האיש, שהוא בטח לא אחד לאחד שלום הוכבאום אבל הוא שלום הוכבאום שלנו", מספר מיכה סלקטר, המגלם את הוכבאום. “ההתרשמות שלי ממנו הייתה מאוד עמוקה. בראיון שלו ב'זה הסוד שלי' ראיתי אדם גבוה, סמכותי וחסון שסיפר את הסיפור שלו".
“לסבא שלי היו 11 אחים ואחיות, כך שאם המשפחה הייתה שורדת את השואה, זו הייתה צריכה להיות משפחה מאוד גדולה ואמידה", מספרת שיר הוכבאום. “אבא שלי, שנולד בגרמניה, היה בן 18 כשפרצה מלחמת העולם השנייה ועד גיל 23 הוא ‘בילה' בכמה וכמה מחנות ריכוז ועבודה, כי הוא היה מאוד חזק פיזית. החוזק הפיזי שלו ליווה אותו כל חייו, וזה מה שעשה אותו גדול מהחיים. הוא היה יכול להרים את שקי התבואה בקלות על הכתף. היה לו חוזק נפשי ופיזי, ולכן בסוף דרכו, ההתאבדות שלו הייתה כל כך מפתיעה, כי הייתה התמוטטות של אדם חזק. אנשים בדגניה סמכו על החוזק שלו ונשענו על היציבות והרוגע שלו".
הגרסה של ברוך (בורק'ה) בר לב:
אל"ם בר לב היה מפקד כיתת גדנ"ע וחבר משק דגניה. לפי הגרסה שלו, הוא יידה מספר בקבוקי תבערה לעבר הטנק והבעירו. כשהטנק עלה באש, הלוחמים הסורים קפצו ממנו ונמלטו על נפשם.
התרעות פיקוד העורף