"אני רוצה בהרצאה להאיר את דמותה המיוחדת, הערכית ומעוררת ההשראה של חנה. אני מבקשת לייצר חיבור אישי והזדהות עם הדמות שמעבר לגיבורה”, כך אומרת רקפת סנש שקילר, נכדתו של אחיה של הלוחמת, הצנחנית והמשוררת היהודייה חנה סנש, שתשיק ב־9 בפברואר (20:00) את הרצאתה “במבט אישי – לגדול עם השם ‘סנש’” במרכז “ניגונים לדוד זהבי” בקיבוץ נען.
מיקום ההרצאה אינו מקרי: דוד זהבי, מהמלחינים הבולטים בזמר העברי המוקדם וממייסדי קיבוץ נען, הוא שהלחין בשנת 1945 את השיר “הליכה לקיסריה”, שאותו כתבה סנש ב־24 בנובמבר 1942, בגיל 21. זהבי נפטר בשנת 77’ בגיל 67, והמרכז המוזיקלי הוקם לזכרו.
“רציתי לפגוש את המשפחה של דוד זהבי שהלחין את השיר הזה שהוא בעיניי מעין המנון שני של המדינה”, מספרת סנש שקילר. “זה שיר שמשמיעים בכל יום זיכרון ובכל טקס, וזה שיר מרגש שישר מזכיר לי את משפחתי ואת הסיפור האישי. רציתי להכיר את המשפחה של מי שהפיח צלילים בטקסט מלא המשמעות של חנה. יצרתי קשר עם דפנה זהבי, כלתו של דוד זהבי, והיא הזמינה אותי לבקר במרכז, והיה ברור לי שההרצאה הראשונה שלי תקרה שם, ולו בשל הסימבוליות והחיבור היחיד והמיוחד הזה”.
סנש, שבמהלך מלחמת העולם השנייה התנדבה לשרת בצבא הבריטי נגד גרמניה הנאצית, לא זכתה לראות את שירה מקבל חיים מוזיקליים. היא צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג ב־7 בנובמבר 1944 בגיל 23 בלבד. “מעבר למיתוס, חנה הייתה ילדה ונערה שאהבה לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב”, מספרת סנש שקילר. “בהרצאה אני אשלב קטעים מהיומן, המכתבים והשירים שכתבה, שדרכם אפשר להכיר את חנה עצמה, כבת ואחות, כילדה וכאישה צעירה. כבת לבית סנש זכיתי להכיר את אחיה של חנה סנש, גיורא סנש, סבא שלי, ואת אמה, קתרינה, סבתא רבתא שלי. שניהם היו חלק משמעותי בחייה של חנה וגם בחיי שלי, והם החוט המקשר ביני לבינה”.
רקפת היא בתו של איתן סנש ואחייניתו של דוד סנש, בניו של גיורא סנש, כאמור אחיה של חנה: “במשך כל שנותיי אני הולכת עם השם ‘סנש’, וגם אחרי הנישואים לא עזבתי אותו כי היה חשוב לי לשמור על השם הזה. בגיל צעיר אתה לא מייחס חשיבות מיוחדת לשם המשפחה הזה. עם השנים, כשאנשים הרימו גבה ושאלו אותי ‘את קשורה לחנה סנש?’, ועניתי שהיא אחות של סבא שלי, לאט לאט התחלתי להבין את החשיבות הרבה בכך”.
ריכזנו את כל החומרים. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיניים שלי את ארגזי החומרים והבנתי שהמעבר לספרייה ייתן לחומרים חיי נצח במקום ראוי. זה גרם לי להבין שיש משהו שאני יכולה לדבר עליו, ואין מישהו אחר שיוכל לעשות זאת. רק אני, אחיותיי ובני הדודים שלי הכרנו גם את גיורא וגם את קתרינה, שני האנשים המשמעותיים הבולטים בחייה של חנה. הבנתי שאני יכולה להביא מבט אישי על חנה סנש שאי אפשר לקרוא או לשמוע עליו במקום אחר ולהעניק עומק ועושר לדמות שהיא הייתה”.
בשנת 43’ התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. ביוני 44’ חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נכלאה בכלא בבודפשט, נחקרה בעינויים והואשמה בריגול ובבגידה במולדת, אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג. בשנת 1950 הובא ארונה לישראל.
סבא שלי היה גדול מחנה בשנה אחת בלבד, ופער הגילים הקטן קירב ביניהם. יחד עם זאת, היא הייתה כמו עוד אמא עבור סבא שלי, חיפתה עליו ועזרה לו. היא הייתה דמות מיוחדת וחריגה לאותה תקופה. אני זוכרת שכשהייתי בת 23, הגיל שבו חנה הוצאה להורג, נהגתי לומר לעצמי: ‘אני בגיל 23 לא הספקתי כלום והיא הספיקה כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר’. היא הייתה ייחודית וחד־פעמית”.
בראשית פברואר 1944, יום לפני שיצאה חנה לשליחות שממנה לא חזרה, נפגשה עם גיורא בפעם האחרונה. “הוא עלה לארץ ופגש אותה לכמה שעות, מבלי לדעת שאלו השעות האחרונות שלהם יחד והוא לא יראה אותה יותר”, אומרת סנש שקילר. “אני בטוחה שזה משהו שליווה אותו עד יומו האחרון”.
הוא רצה שהחומר יישמר ויוכל להיות נגיש לכל מי שרוצה ללמוד על חנה ולהכיר אותה. עכשיו זה הגיע לחוף מבטחים, והרגשתי שזה הוריד לו מהעול והמעמסה. אני יודעת שהוא תומך בי, אבל הוא ידע בדיוק איך ההרגשה לעסוק ולהעמיק בסיפור של חנה. עכשיו העיסוק הזה עושה לי טוב וממלא אותי. יש לי דחף להגיע ליותר ויותר קהלים עם המבט האישי שלי על חנה”.
התרעות פיקוד העורף