בודגוב, בעל חברת הגיטרות "בודגוב כלי נגינה" בתל אביב, היה בכל צומת אפשרי בפסקול המקומי: הוא היה חבר בלהקות קצב, כולל בגלגול האחרון של הצ'רצ'ילים; ניגן בלהקת הרוק-מתקדם האקספרמנטלית ששת; היה הגיטריסט של להקת ברוש, שמלבד הופעותיה ב"זהו זה!" ניגנה בכל אלבום אפשרי כמעט בסוף שנות ה-70 וה-80; היה חבר ב"יהודים" והפיק את אלבום הבכורה פורץ הדרך של הלהקה "מציאות נפרדת"; וניגן באינספור אלבומים.
את סולואי הגיטרה שלו אפשר למצוא בשירים כמו "יכול להיות שזה נגמר" ו"אמא אדמה" של אריק איינשטיין; "נכון להיום" של זהר ארגוב; "סיון" של יגאל בשן; "אתה פה חסר לי" של נורית גלרון; "שמש, שמש" של אריאל זילבר; "עוד סיפור אחד של אהבה" של שימי תבורי; "ארץ חדשה" של שלמה ארצי; והרשימה אינסופית.
אתמול נכחתי במופע הסולו הראשון של בודגוב ("הגיטרה של בודגוב – תחנות בחיי") באולם ה"גיטר לופט" בתל אביב, במהלכו הוא הגיע עם להקת מוזיקאים וזמרים מוכשרת, ובפעם הראשונה שם את עצמו בפרונט, במופע שהוא מעין קברט תיאטרלי שכלל את כל הסולואים הגדולים שלו לאורך הקריירה, בשילוב סיפוריו (מפיו שלו) על העבודה עם מיטב האמנים, קוריוזים משעשעים ורגעי געגוע לחברים שאינם (בראשם אריק איינשטיין ויגאל בשן), כשלאורך הערב ניגן על שלוש גיטרות שונות, נתן פרשנות רעננה וחדישה לסולואים המיתולוגיים שלו (שנשמרו משובחים כתמיד) וחלק כבוד גם ליוצרים ולאמנים עימם עבד.
זהו לא מופע של קאברים וגם לא מופע של גיטריסט מנגן שירים ידועים אלא זו אוטוביוגרפיה מוזיקלית על במה, בה בודגוב מספק הצצה אומנותית לבית בו גדל, למשפחתו (אביו, יום טוב, היה נגן טאר ודודו, יוסף פלתה, היה מהגיטריסטים המובילים בארץ בשנות ה-50 וה-60), להשפעות המוזיקליות ולרגעים באולפן ומחוצה לו עם אמנים שהגדירו מחדש את המוזיקה הישראלית.
כל הלהיטים שציינתי לעיל ונוספים נכללו במופע העשוי היטב, כשבודגוב, שלא חופר מדי ובטיימינג ובקצב מדויק ומתוקתק מצליח לדלג בין סיפורים לשירים ובעיקר לרגש ולגעת.
חשוב לי לציין את ההרכב המעולה שלו שליווה את כל הערב ותרם להצלחתו: עדי רנרט (קלידים), חברו מימי "ששת", גיל אימר (בס, נדב מלמן (תופים) והזמרים המצוינים פז אפשטיין ורזיאל מנצור שקולם נשמע קלאסי ומשלים את האווירה ששררה במופע – יצר רגעים בלתי נשכחים שכל חובב מוזיקה ישראלית (ובכלל) ימצא בהם הנאה צרופה.
התרעות פיקוד העורף