יוסי עין־דור, מחלוצי חדשות ערוץ 2, לא ישכח את ה־26 בספטמבר 96’, בעיצומן של מהומות מנהרת הכותל. “כמי שהיה אז כתב לענייני משטרה, סיקרתי בבוקר דיון בבית המשפט, כשהודיעו לי שיש בלגן גדול בעזה וביקשו ממני לרדת לשם עם הצוות שלי - הצלם חיים אסיאס והמקליט יניב שמואלי”, הוא מספר. “כשהגענו למחסום ארז, התפתחו שם מהומות סוערות ואז התארגנו לשידור במקום.
ניסינו להתמקם ליד עמדה צה”לית שהשקיפה על האזור, אך נדרשנו לזוז מהמקום. כשראינו מגדל שהיתמר ממפעל בטון, התרשמנו שזאת נקודת מבט מצוינת והחלטנו לטפס למעלה ולשדר משם. מבחינתנו, הכל הלך סבבה עד שחיילי המשמר הנשיאותי של ערפאת החלו לצלוף עלינו. ראשון מבינינו נפצע הצלם אסיאס בבטן וביד. המקליט שמואלי, שהיה חובש בשירותו הצבאי, עשה לו חוסם עורקים עם החולצה שלי. אחרי זה נפצעתי גם אני, בברך ובכף הרגל, וחטפתי רסיסים בגב. כך זה נמשך עד שבאו לחלץ אותנו”.
לא לקחתם בחשבון שהמגדל עלול להתגלות כמלכודת מוות?
“לא ציפינו לזה מאחר שלא נהוג לירות על צוותי תקשורת. הרגשנו די חסינים. גם אם זה היה מסוכן, אז בכלל לא חשבתי על המוות. כשאתה כל כך עסוק באירוע, נוצרת אצלך מעין הדחקה, מה גם שכל הזמן עדכנתי את המערכת במצב שלנו. כשאתה נקלע למצב כמו זה שאנחנו נקלענו אליו, אתה לא עושה מדד כמה זה הרואי או לא, וכעיתונאי אתה עושה הכל כדי להיות כמה שיותר קרוב לאירוע. אם לא כן, אתה לא עיתונאי, בוודאי לא עיתונאי שטח”.
כבר בילדותך חיפשת אקשן?
“בילדותי בכלל לא חלמתי להיות עיתונאי עם כל האקשן שכרוך בכך. החלום שלי היה להיות עובד סוציאלי ואולי משהו מכך זלג לעבודתי העיתונאית. היום איכשהו אני סוגר מעגל עם הנושא בסדנאות שאני מארגן למשרד הרווחה”.
עין־דור, בן 66, גדל ברמת השרון כבנו של צבע. שרצקי היה שם המשפחה המקורי של הוריו. “מחוסר הרגשת שייכות לכפר הפולני שעל שמו נקראנו, חיפשתי שם עברי עם משמעות ומצאתי אותו בבלדה ‘בעין־דור’ של טשרניחובסקי”, הוא מציין.
הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בלימודי ביטחון. ב־87’ החל את מרוצו התקשורתי ככתב לענייני משטרה ב”העולם הזה”. “העבודה עם עורך כמו אורי אבנרי, מי שהיה עיתונאי בחסד, הייתה בשבילי בית ספר לעיתונאות, כשעל ההתחלה הוא שלח אותי לכתוב על רצח בעין כרם”, הוא מספר.
עין־דור שאף להגיע לטלוויזיה ומצא את מבוקשו כתחקירן ב”מבט שני” בערוץ הראשון, בעריכת מיכאל קרפין. “לא להאמין עם מה התחלתי”, הוא אומר. “קרפין ישר שלח אותי לעשות תחקיר בשביל אלימלך רם, שהיה אז אייקון בתקשורת, אחד שחשתי יראה כלפיו. כשנפגשנו במערכת בתל אביב, התברר לי שהוא האיש הכי מקסים בעולם, אדם מדהים, ויש לציין שמאוד התיידדנו תוך כדי זה שלמדתי ממנו לעשות טלוויזיה”.
כמו רובוט
ב־93' היה עין־דור ממקימי חדשות ערוץ 2, לשם הוא הגיע מ”התחנה המרכזית”, מהדורת החדשות של הכבלים. “הייתה בהתחלת חדשות ערוץ 2 אווירה חלוצית”, הוא מספר. בתוך שנה נשלח לארגנטינה כדי לסקר את הפיגוע המחריד בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. “נראה לי שהיה די טבעי שישלחו את אחד מכתבי השטח המעטים במערכת”, הוא אומר. “טסנו לשם 23 שעות ב’הרקולסים’ צבאיים, כשבמהלך הטיסה הממושכת לא היה לי מקום לישון אלא על ג’יפ. כשעברנו בשמי ברזיל, מטוסים צבאיים מקומיים כאילו ערכו לכבודנו מטס הצדעה ולא הבנו למה, עד שהתברר שזה לא לכבודנו, אלא לכבוד נבחרת ברזיל שזכתה במונדיאל. הצחוקים שלנו נמוגו כשראינו את תוצאות ההרס הנורא של הפיגוע שבו מצאו את מותם 85 איש”.
נסיעת סיקור בלתי נשכחת אחרת הזדמנה לעין־דור כעבור שנתיים, כשהוטל עליו ללוות את ראש הממשלה הטרי דאז, בנימין נתניהו, בנסיעתו למצעד החיים בפולין. “כבן לניצולי שואה, שבין השאר עברו את זוועות אושוויץ, הייתה משמעות מיוחדת לסיקור שלי שם”, הוא מספר. “בערב, כשהתמקמנו במלון בוורשה והעיר הייתה פרושה מול עינינו, הדבר הראשון שחשבתי הוא מה יקרה אם הפולנים יסגרו את הגבול ולא נוכל לצאת משם, כלומר דרך איפה אני בורח. עד כדי כך, כבן לניצולי שואה, הדברים עמוק בתוכי. יחד עם זאת, כשאתה נמצא בתוך שידור, אתה לא מרגיש כלום ועובד על אוטומט כמו רובוט. אם לא כן, אינך יכול לשרוד במשימה. כך קרה לי גם כשסיקרתי פיגועים קשים כמו אלה שקרו בבית ליד, בדיזנגוף וב’סבארו’ בירושלים. כשאתה מול הגופות, כאילו אינך רואה אותן. אם לא כן, תתמוטט”.
לחתוך בזמן
השידור הכי בלתי נשכח שלו התרחש דווקא באולפני נווה אילן בארץ, בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, ב־11 בספטמבר 2001. “באותו יום הייתי עורך משנה של המהדורה המרכזית ומגיש המבזקים”, הוא משחזר. “טטיאנה הופמן המנוחה, עורכת חדשות החוץ, באה אליי במרוצה ואמרה שאיזשהו מטוס נכנס כנראה במגדלי התאומים. ישר נכנסתי לתלבושת הגשה מבלי לדעת מי נגד מי ונערכתי לשידור בלי שידעתי עד כמה מדובר באירוע היסטורי משנה מציאות. היינו הראשונים בישראל שעלו עם זה לאוויר”.
במשך 11 שנים, עד 2004, שימש עין־דור עיתונאי בחדשות ערוץ 2 עד שבחר להחזיר את המפתחות. “רציתי להתקדם ולקבל תוכנית משלי, אך כשהממונים לא ראו איתי את הדברים עין בעין, קמתי ועזבתי”, הוא מספר. “אצלי אין פשרות. כשלא ראיתי אופק קידום, עזבתי. יש איזשהו שלב בחיים שצריך לקבל בו החלטות - להיתקע במקום עד הפנסיה או לעבור לדברים אחרים. לשמחתי, אני מספיק אמיץ כדי לחתוך בזמן, גם אם מאוד קל להישאר עם משכורת יפה ועם עבודה קבועה. עקרונית, אף פעם לא פחדתי מתזוזות”.
לא חסר לך האקשן?
“כמי שטעם ממנו, בוודאי שהאקשן חסר לי והוא לא בנמצא כשאני, למשל, מלמד עמידה מול מצלמה. יש כאן משהו שלא נגמלים ממנו. אבל חלק מהבגרות זה לדעת להיגמל מזה כדי לייצר חיי משפחה שפויים. הרי אי אפשר להיות כל הזמן על דופק 200”.
האם לקראת הפרישה הייתה לך תוכנית מסודרת לגבי העתיד?
“שום תוכנית, אבל פניתי מחדשות ערוץ 2 להוראה בכמה אוניברסיטאות, לימדתי עיתונות וגם טלוויזיה. במשך הזמן עליתי על הנושא של הדרכת עמידה מול מצלמה ושל הופעה מול קהל לכל מיני גופים ממשלתיים, גם הדרכתי פוליטיקאים איך להשתמש בכלי שנקרא מצלמה. בזמן הקורונה אפילו הדרכתי את פקחי עיריית תל אביב איך להתמודד עם התקשורת. בנוסף אני עושה פודקאסטים למשרדי ממשלה, תחום מרתק בפני עצמו, כשלשם אני מביא את הניסיון שלי כעיתונאי וכשדר”.
עין־דור חי בתל אביב עם בת זוגו, והוא אב לשתיים, בנות 14 ו־7. שנים רכב על אופנוע עד שחדל “כי יש לנו שתי בנות ואני רוצה שיהיה להן אבא”, הוא אומר.
האם קורה לך שתוך כדי צפייה בשדור מרתק בטלוויזיה, אתה חש צביטה על שאתה לא שם?
“זה קורה לי לא פעם. כשפרצה המלחמה באוקראינה, הרגשתי שאני חייב לנסוע לשדר משם, אבל התפכחתי במהירות. הרי אני לא עובד בשום כלי תקשורת, אז לא נסעתי. למרות זאת, העיתונאות היא יצר שאי אפשר להיגמל ממנו וקשה לי לראות דברים מהכורסה”.