יוסי עין־דור, מחלוצי חדשות ערוץ 2, לא ישכח את ה־26 בספטמבר 96’, בעיצומן של מהומות מנהרת הכותל. “כמי שהיה אז כתב לענייני משטרה, סיקרתי בבוקר דיון בבית המשפט, כשהודיעו לי שיש בלגן גדול בעזה וביקשו ממני לרדת לשם עם הצוות שלי - הצלם חיים אסיאס והמקליט יניב שמואלי”, הוא מספר. “כשהגענו למחסום ארז, התפתחו שם מהומות סוערות ואז התארגנו לשידור במקום.
עין־דור, בן 66, גדל ברמת השרון כבנו של צבע. שרצקי היה שם המשפחה המקורי של הוריו. “מחוסר הרגשת שייכות לכפר הפולני שעל שמו נקראנו, חיפשתי שם עברי עם משמעות ומצאתי אותו בבלדה ‘בעין־דור’ של טשרניחובסקי”, הוא מציין.
הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בלימודי ביטחון. ב־87’ החל את מרוצו התקשורתי ככתב לענייני משטרה ב”העולם הזה”. “העבודה עם עורך כמו אורי אבנרי, מי שהיה עיתונאי בחסד, הייתה בשבילי בית ספר לעיתונאות, כשעל ההתחלה הוא שלח אותי לכתוב על רצח בעין כרם”, הוא מספר.
עין־דור שאף להגיע לטלוויזיה ומצא את מבוקשו כתחקירן ב”מבט שני” בערוץ הראשון, בעריכת מיכאל קרפין. “לא להאמין עם מה התחלתי”, הוא אומר. “קרפין ישר שלח אותי לעשות תחקיר בשביל אלימלך רם, שהיה אז אייקון בתקשורת, אחד שחשתי יראה כלפיו. כשנפגשנו במערכת בתל אביב, התברר לי שהוא האיש הכי מקסים בעולם, אדם מדהים, ויש לציין שמאוד התיידדנו תוך כדי זה שלמדתי ממנו לעשות טלוויזיה”.
ב־93' היה עין־דור ממקימי חדשות ערוץ 2, לשם הוא הגיע מ”התחנה המרכזית”, מהדורת החדשות של הכבלים. “הייתה בהתחלת חדשות ערוץ 2 אווירה חלוצית”, הוא מספר. בתוך שנה נשלח לארגנטינה כדי לסקר את הפיגוע המחריד בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. “נראה לי שהיה די טבעי שישלחו את אחד מכתבי השטח המעטים במערכת”, הוא אומר. “טסנו לשם 23 שעות ב’הרקולסים’ צבאיים, כשבמהלך הטיסה הממושכת לא היה לי מקום לישון אלא על ג’יפ. כשעברנו בשמי ברזיל, מטוסים צבאיים מקומיים כאילו ערכו לכבודנו מטס הצדעה ולא הבנו למה, עד שהתברר שזה לא לכבודנו, אלא לכבוד נבחרת ברזיל שזכתה במונדיאל. הצחוקים שלנו נמוגו כשראינו את תוצאות ההרס הנורא של הפיגוע שבו מצאו את מותם 85 איש”.
נסיעת סיקור בלתי נשכחת אחרת הזדמנה לעין־דור כעבור שנתיים, כשהוטל עליו ללוות את ראש הממשלה הטרי דאז, בנימין נתניהו, בנסיעתו למצעד החיים בפולין. “כבן לניצולי שואה, שבין השאר עברו את זוועות אושוויץ, הייתה משמעות מיוחדת לסיקור שלי שם”, הוא מספר. “בערב, כשהתמקמנו במלון בוורשה והעיר הייתה פרושה מול עינינו, הדבר הראשון שחשבתי הוא מה יקרה אם הפולנים יסגרו את הגבול ולא נוכל לצאת משם, כלומר דרך איפה אני בורח. עד כדי כך, כבן לניצולי שואה, הדברים עמוק בתוכי. יחד עם זאת, כשאתה נמצא בתוך שידור, אתה לא מרגיש כלום ועובד על אוטומט כמו רובוט. אם לא כן, אינך יכול לשרוד במשימה. כך קרה לי גם כשסיקרתי פיגועים קשים כמו אלה שקרו בבית ליד, בדיזנגוף וב’סבארו’ בירושלים. כשאתה מול הגופות, כאילו אינך רואה אותן. אם לא כן, תתמוטט”.
השידור הכי בלתי נשכח שלו התרחש דווקא באולפני נווה אילן בארץ, בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, ב־11 בספטמבר 2001. “באותו יום הייתי עורך משנה של המהדורה המרכזית ומגיש המבזקים”, הוא משחזר. “טטיאנה הופמן המנוחה, עורכת חדשות החוץ, באה אליי במרוצה ואמרה שאיזשהו מטוס נכנס כנראה במגדלי התאומים. ישר נכנסתי לתלבושת הגשה מבלי לדעת מי נגד מי ונערכתי לשידור בלי שידעתי עד כמה מדובר באירוע היסטורי משנה מציאות. היינו הראשונים בישראל שעלו עם זה לאוויר”.
התרעות פיקוד העורף