“הייתי סיפור סינדרלה שנולד מתוך הטלוויזיה", הוא אומר. “כלומר, בחור אלמוני שהתגלה בבת אחת דרך המסך בעוצמות שלא היו מוכרות עד אז. לטלוויזיה אז הייתה השפעה רבה יותר מאשר כיום. מה ששמר עליי הוא הרצינות שייחסתי לעניין. משלב מוקדם הקפדתי לרכוש כלים מקצועיים, והילדים שנחשפו אליי בערוץ הילדים המשיכו איתי בתוכניות למבוגרים. בסיכומו של דבר, היה לי חשוב להיות איש מקצוע טוב יותר מאשר לחפש פרסום".
גבות הורמו
גונזלס, 42, נולד בצ’ילה, שהייתה בהנהגת הרודן פינושה, לאם יהודייה ולאב נוצרי. עד עלייתו ארצה בגיל 11 הוא גדל גם בוונצואלה ובקולומביה. “במהותי אני לגמרי ישראלי עם רקע צבאי של גולנצ’יק", הוא אומר.
גונזלס היה בין הגברים בתוכנית שהתחרו על לבה של שרון. לאחר שהודח במהלך התוכנית, הוחזר על ידי הקהל ב"גלגל הצלה" ולבסוף סיים במקום השלישי. “לא פחות מ־300 אלף איש הצביעו בעד החזרתי לתוכנית", הוא משחזר. “דני קושמרו הכריז על כך בחדשות ערוץ 2 וזכיתי לחיקוי של מריאנו אידלמן בתוכנית הבכורה של ‘ארץ נהדרת'. נראה לי שעם הפופולריות שהייתה לי אז יכולתי אפילו לרוץ לכנסת ולהיבחר".
גונזלס הגיע מהתוכנית שבה התגלה היישר לערוץ הילדים, שם היה לאחד המנחים. עד מהרה מצא את עצמו בתפקיד הראשי במחזמר “רובין הוד" לצדה של דנה דבורין. “הרבה גבות הורמו אז לגבי איך תיאטרון כמו תיאטרון חיפה לקח פליט ריאליטי חסר ניסיון", הוא אומר. בהמשך הוא גם כיכב בהצגות “אלדין", “פיטר פן" ו"סינדרלה", וגם בפסטיגל. במקביל למד משחק ב"הדרך", בית הספר למשחק של איל כהן.
המרוץ שלו השתבש כשבמלחמת לבנון השנייה הוא נקלע לקרבות שמהם יצא עם הלם קרב. “זה היה סיוט נורא, כשכל הזמן ראינו את המוות מול העיניים, כשמסביבנו היו עוד ועוד הרוגים", הוא אומר. “בלילות העיניים כמעט לא הצליחו להיעצם מרוב פחד. הכי קשה היה לא לדעת מה עלול לקרות כעבור דקה, ואם בכלל נזכה לחזור. אחר כך באו התופעות של פוסט־טראומה, עם זיעה בכפות הידיים, קימה בבהלה באמצע הלילה, התקפי זעם ופרצי אלימות. פתאום לא סבלתי שהסתכלו עליי ברחוב, צילמו אותי וניסו לגעת בי. אובדן הפרטיות, שהסתגלתי אליו מתחילת הדרך והיה מבחינתי אמצעי להשגת המטרה, הפך לקושי בלתי נסבל. עברו שלוש שנים עד שקלטתי שהכל פוסט־טראומה, תופעה שאז לא כל כך ידעו איך להתמודד איתה".
למרות הקשיים, ב־2007 הוא השתתף בריאליטי “רוקדים עם כוכבים" וזכה במקום הראשון בגמר לצדה של נעמה תבורי. “זה לא בא בקלות, מה גם שפוסט־טראומה היא לא משהו שמתפרץ מיד במלוא עוצמתו", הוא משחזר. “בחזרות התפלאו למה אני כל הזמן במכנסיים ארוכים, למרות המאמץ והזיעה. זה היה כדי להסתיר את שטפי הדם שהיו לי ברגליים, לאחר שהייתי מרביץ לעצמי תוך כדי שינה. ‘אתה לא נורמלי’, הייתה אומרת לי נעמה תבורי, הרקדנית שרקדה איתי וראתה מה שעבר עליי. מחאו לי שם כפיים, והיו לי דמעות בעיניים. הייתי חוזר מחזרות בסטודיו ובוכה כל הלילה".
אלוף האלופים
הלם הקרב של גונזלס התנקז לעבודתו המקצועית: הוא בא לידי ביטוי בסרט הסטודנטים שיצר, "180 מעלות", ושאותו הקרין בפסטיבל “דוקאביב", ובהמשך, במהלך מבצע צוק איתן, יצא עם "12 רגשות", סדרת רשת על רגשות הלוחמים בשדה הקרב. בהמשך עבד על סרטו המשותף עם איתי רזיאל, “הקרב שלא נגמר", שגולל את מה שעבר כלוחם במלחמת לבנון השנייה.
את אפרת, רעייתו ואם בניו רפאל וריי, פגש בבר תל־אביבי. “’אתה מוכר לי’, היא התחילה איתי כשיצאנו משם", הוא מספר. “כעבור יומיים כבר פגשתי את ההורים שלה ולאחר שבוע עברנו לגור יחד בדרך לנישואים".
בשנת 2019 הוא הפציע שוב בריאליטי, הפעם כאחד המתמודדים ב"נינג’ה ישראל". “הבנתי שחלק מהריפוי שלי דורש לחזור קצת לפרונט, מה שאני מתגעגע אליו עד היום", הוא אומר. “למעשה, לא חיפשתי לנצח שם. הרי זה מתאים לחבר’ה יותר צעירים ממני, הגיל שלי כפול משלהם. בטניס אני הרבה יותר טוב".
כיום הוא עוסק “בעולמות של יצירה ושל תוכן, בעיקר בפן העסקי והטכנולוגי", לדבריו. “הקמתי לפני שמונה שנים חברה שעוזרת לתאגידים טכנולוגיים לתרגם את הסיפור שלהם לסרטוני וידיאו על מנת שיהיו נוכחים ברשת. כמו כן, אני מגיש בהתנדבות חדשות בספרדית במסגרת ‘אקטניוז’, מיזם החדשות הבינלאומי שהקימו מירי מיכאלי ומשה קלוגהפט. זאת מתוך הכרה בכך שאין מספיק הסברה לקהל דוברי הספרדית".
התרעות פיקוד העורף