תזכורת: בעקבות רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972, הורתה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר למוסד לחסל את כל אנשי ארגון ספטמבר השחור שהיו קשורים לטבח. בחודשים שלאחר מכן החלו אנשי ספטמבר השחור ברחבי אירופה לפגוש את בוראם בהתנקשויות מטווח קרוב, במטענים תחת מיטותיהם, ובשימוש במעטפות נפץ. גם צה"ל פשט על ביירות והרג כמה מהם שם. 14 מבצעי חיסול הסתיימו בהצלחה. עלי חסן סלאמה היה אמור להיות ה־15 במספר. סוכנת שהושתלה במפקדת הליגה הערבית דיווחה כי שמעה שהוא נוסע לאוסלו. צוות מוסד שמנה 15 איש הורכב במהירות, טס לנורווגיה, ובעקבות מידע שהובן לא נכון המשיך לעיר קטנה בשם לילהאמר. הצוות נסע ללילהאמר, זיהה בתחילה את בושיקי כעלי סלאמה והחל בתכנון מבצע החיסול.
אלא שבקרב הלוחמים שביצעו את המעקב והיו אמורים לבצע את החיסול, מספר בסרט גידי מרון, החלו לעלות ספקות. זהו לא סלאמה, יש טעות בזיהוי, טענו בפני מפקדיהם. בנוסף, אמרו, הוא אינו מתנהג כיעד זהיר היודע שבכל רגע יכול להגיע הכדור שיחסל אותו. מייק הררי וצבי זמיר, המפקדים בשטח, התעלמו מהאזהרות והורו לצוות לחסל אותו. החיסול בוצע. בושיקי נורה למוות ליד אשתו ההרה כשיצאו מסרט. להוסיף חטא על פשע, מבצע הבריחה התנהל בחובבנות משוועת והוליך ללכידתם של שישה מהשותפים במבצע. הם נידונו למאסר, ומבוכה גדולה נגרמה למוסד ולמדינת ישראל.
לזכותם של יוצרי “המוסד וקללת לילהאמר" עמנואל נקש, גידי מרון ונעם טפר ייאמר שלא הסתפקו בסיפור המוכר. הם הגיעו עד לאנשים שהיו שם ממש בחוליה המחסלת. הם פגשו קבוצת קשישים חולה, נטושה, חיה בבדידות. חלק מאנשי החוליה חלו בגיל צעיר יחסית וכבר נפטרו - “זאת קללה", אומרים מרון ושות', “מי שהיה בלילהאמר לא הגיע לשיבה טובה".
ויש להם מסקנה נוספת שלא תנעם לאוזניים ישראליות. חודשיים וחצי אחרי חיסול בושיקי פרצה מלחמת יום כיפור. יש קו ישר שמחבר בין התנהגות ההנהגה הישראלית שהובילה למחיר הכבד כל כך במלחמה, לחובבנות ולהתעלמות מהמידע שניצב ממש לנגד עיני המפקדים, שהובילו להריגת אחמד בושיקי. זו היהירות. חטא ההיבריס.
התפיסה הפנימית הישראלית שאנחנו החכמים מכולם, הטובים מכולם, שספגה באותה שנה את הסטירה העזה כל כך. ישראל הייתה זקוקה ככל הנראה לסטירה הזאת, מה שהעניק אגב לעלי סלאמה עוד שש שנים על האדמה הזאת. בשנת 1979 חוסל האיש במבצע של המוסד בלבנון. הפעם, בוודאות, היה זה האדם הנכון.