בוקר אפור באוויר שוב משנה את התמונה. שמש אט יוצאת מנדנה. וחם בחוץ. מגעיל פה, כמו תמיד בבקרים של הקיץ המזרח תיכוני. שילוב גיהנומי של זיעה, חמה קופחת ועצבים. כביכול, סתם עוד יום במדינת היהודים. בפועל, היום הראשון של ישראל תחת הנהלה חדשה. לא תראו את זה אם תסתכלו על הפקק בדרך לפיזור הילדים החמודים בקייטנות. לא תרגישו את זה אם תעשו איזה בינג' טוב בנטפליקס. בסך הכל האזרחים אותם אזרחים. האויבים אותם אויבים. אי אפשר לראות בעיניים את השינוי הקולוסאלי שעברה המדינה אתמול, אבל אם נותרה בכם נאמנות למקום הזה, אתם בהחלט עשויים להרגיש אותו בלב.

ערב החדשות הדרמטי: מי ניצח בקרב בין עמית סגל ואילה חסון?

האיזון בין הרשויות שהצליח להחזיק, בקושי, את כל העסק הזה של "דמוקרטיה" הופר אתמול על ידי ממשלה חסרת מעצורים. הנהגת המדינה, בראשות ראש ממשלה נאשם בפלילים שרק השבוע שיקר למדינה שלמה בנוגע למצבו הרפואי, החליטה להכריז מלחמה כוללת על החברה האזרחית בישראל, על הכלכלה המקומית, ועל צבא העם. זאת מלחמה שלא יכולים להיות בה מנצחים. כולנו כבר הפסדנו. גם נתניהו יודע את זה. זה היום בו ה"לגסי" המפואר שלו הוכתם לנצח. היום בו במו ידיו הרועדות הוא פיצל את ישראל לשניים.

מאתמול ישראל כבר אינה יהודית ודמוקרטית אלא רק יהודית. יש אנשים שזה החלום שלהם כבר שנים, והם חגגו אתמול על חשבון הכאב של רוב אזרחי המדינה. כן, אלא אם אתם מקליטים כסדרה את "הפטריוטים", אתם יודעים שזאת האמת. בניגוד לדפי המסרים של שמחה רוטמן, אף אחד לא הלך לקלפי בנובמבר האחרון כדי לשנות את שיטת המשטר בישראל. בכל הסקרים והמחקרים שנעשו פה בחודשים האחרונים רואים שיש רוב עצום בציבור שמתנגד להפיכה המשטרית כפי שהיא בוצעה אתמול, בצורה חד צדדית, בדורסנות - ומול מדינה שנקרעת מבפנים. ה-24 ביולי 2023 הוא המשך ישיר של ה-4 בנובמבר 1995. יש גם השקה די ברורה בין האנשים שחגגו אז, לבין אלה שחוגגים היום.

גם חסן נסראללה חגג. "זה היה היום הגרוע ביותר בהיסטוריה של היישות הציונית", אמר מנהיג ארגון הטרור הרצחני, "הם נמצאים בדרך לקריסה, פיצול - והיעלמות". במשך עשרות שנים נסראללה מנסה לפגוע בישראל ללא הצלחה, ועכשיו נתניהו - שמינה את עצמו לתפקיד "מגן העם היהודי" - נותן לנסראללה לחגוג בלי שהוא צריך להוציא מחבל אחד מהבונקר. נסראללה צריך לשלוח הבוקר קופסת בקלאווה חגיגית לקיסריה, או לפחות למיאמי, שם אחראים לאחד הימים המוצלחים בקריירה המקצועית שלו כארכי-טרוריסט.

הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות אושרה במליאת הכנסת (צילום :ערוץ הכנסת)

ערוצי הטלוויזיה השונים התייחסו ליום ההיסטורי הזה בצורה הראויה. אם מתעלמים כמובן מהחגיגות הצפויות של ערוץ 14, שהגיעו לשיא עם מונולוג מאחד של שמעון ריקלין שזעק בשידור: "בלעדינו חברים יקרים אתם כלום, אתם אפס, מי אתם חושבים שאתם?". בשאר הערוצים סיקרו את הדרמה שהתרחשה בתוך ומחוץ לכנסת בירושלים במהלך כל שעות הבוקר והצהריים, כשבשלב מסוים המסכות הממלכתיות של הכתבים בכנסת החלו לרדת. "זאת פשוט חלטורה", אמרה עמליה דואק בחדשות 12 על המו"מ שהמשיך בגמלוניות בתוך המליאה תוך כדי ההצבעה, ודפנה ליאל השכילה להבהיר כי זאת הדרך שנתניהו מנהיג את המדינה, פשוט זאת הפעם הראשונה שהציבור רואה את זה בשידור חי. אלה היו אמירות מאוד חריגות לכתבי הערוץ, שכנראה מאסו בדיפלומטיות מלאכותית.

באיזשהו שלב בסיקור הדרמה הפוליטית מהכנסת, התפרץ האלוף במילואים יאיר גולן שישב באולפן ופוצץ את הבלון סביב כל המשדר המיוחד. חבר הכנסת לשעבר אמר שכל העיתונאים עוסקים בהעמדת פנים, ומתייחסים להצבעה כאירוע רציונלי ולא בטירוף מוחלט. הוא צודק כמובן. למעשה, זה מה שעושים במהדורות החדשות כבר חודשים. זה התחיל כמובן עם ההתייחסות למינוי של תומך טרור מורשע לשר לביטחון לאומי כאילו מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית ולא בשבירת כללי המשחק. משום מה, בערוצים המסחריים לא הסתפקו רק בנרמול שלו, אלא גם החליטו לתת פיתחון פה קבוע לאשתו.

הערוצים התכוננו להפגנות הספונטניות הכי צפויות מראש בתולדות המדינה ופינו את לוח השידורים בפריים טיים לקראת חסימת איילון. אירוע שהפך משום מה לסמל המחאה הנוכחית, בלי שאף אחד באמת שואל איך סגירת מקטע קטן של כביש מהיר בשעת לילה מאוחרת משרתת את המחאה? למעט כמה אומללים שנתקעו בדרך הביתה, סגירת איילון למשך שעות אפילו לא גרמה לפקקים בתל אביב. מדובר בסמל והפגנת שרירים, לא יותר.

אבל זה בכלל לא משנה. המפגינים רצו להבהיר שהמחאה ממש לא נגמרה עם העברת החוק, אלא להפך - עכשיו הם יגיעו נחושים יותר וזועמים יותר. מבחינה טלוויזיונית זה נהדר. אנחנו רגילים לעימותים בין טוב לרע. צודקים לטועים. האור נלחם בחושך - כשהמטרה היא להיפטר מהרע ולהישאר רק עם הטוב. על זה מתבססת האמונות המונותאיסטיות, לא משנה אם אתה נוצרי, מוסלמי או יהודי, אתה מאמין שאם תהיה טוב תגיע לעולם שכולו טוב. יש מצב שיש גם כמה אתאיסטים שמאמינים בזה.

במזרח מאמינים שהעולם הזה כבר טוב מספיק, ופשוט צריך לקבל את הטוב ואת הרע כעסקת חבילה. יהיה פשטני להגיד שבמזרח מאמינים שאין טוב בלי רע, כי זו לא הכוונה - אבל הם מאמינים שהטוב והרע הם חלק מאותו מערך כוחות, שלא יכול להתקיים בלי שני הצדדים, בדיוק כפי שהסוללות בשלט של הטלוויזיה שלנו לא יכולות לפעול בלי פלוס ומינוס - האחד מקיים את השני - כך גם העולם עצמו פועל לשיטתם. זה לא קרב בלתי נגמר. זה "יין-יאנג" (מילולית: שלילי וחיובי) ולא "יאנג נגד יין".

מה שקרה אמש באיילון היה רגע של זן לכל דבר. בטלוויזיה הראו רק את האלימות (וכן, הייתה שם אלימות, משני הצדדים) אבל הזעם באיילון הוא רק צד אחד של אותו יין-יאנג. היה שם הרבה כעס ועצב, אולי יותר מכל הפגנה שהייתה שם אי פעם, אבל הייתה גם הרבה אופטימיות שנראית על הנייר כמעט תלושה מול המציאות המדכאת - אבל היה צריך להגיע פיזית להפגנה בשביל לחוש את האנרגיות הטובות האלה, שלא עוברות מסך.

מפגינים ומדורות באיילון (צילום :אבשלום ששוני)

השוטרים שיחקו את התפקיד שלהם והמוחים את שלהם, אבל הייתה שם גם הרבה אהבה ותחושת שליחות משותפת. המפגינים לא מתביישים לגלות אהבה לשוטרים, ולמעט כמה שוטרים אלימים במיוחד (ששוב נתפסו במצלמות, ושוב לא יקבלו עונש) - רוב השוטרים עסקו בפינוי המפגינים עם חיוך והומור. זה קצת מקל על הכאב, לשני הצדדים. גם אלה הדברים שצריך לדבר עליהם בשידורים. אם תהיה פה מלחמת אזרחים, היא לא תהיה בין השוטרים למפגינים.

זה היה אחד האירועים הכי אלימים שחוויתי בחיים, אבל הוא גם היה הכי פטריוטי והכי מלא בכוונות טובות. בזמן שהמכתזיות החלו לרסס בצבע כחול את המפגינים - זה רק גרם להם לשיר בקול גדול יותר. חלקם צעקו "בושה", וחלק זמזמו את שיר הפתיחה של הדרדסים, כתגובה לכך שכולם הפכו לדמויות כחולות תחת זרנוקי המים הכחולים.

בזמן שהפרשים החלו לרמוס אותם - האזרחים החלו להאיר את שמי הלילה התל אביביים בזיקוקים צבעוניים. זה היה פסטורלי כפי שזה היה סוריאליסטי. הניגוד הזה יכול היה להיות מושלם אם לא החורבן הלאומי שברקע, שאי אפשר היה להתעלם ממנו כמו מהפרצופים האומללים של הסוסים, שכרגיל נותרו הקורבנות חסרי הקול של מלחמות היצור האכזר בטבע - האדם.