"טבריה – מתחת לקו האדום", כאן 11

רון קובי ניסה להילחם בהתחרדות טבריה ובגסיסתה התיירותית של העיר. אחרי שנה גורש מהעיר. קשה להיות מאוהב ברון קובי. מגרעתו הגדולה ביותר היא שקובי ישראלי. ישראלי מדי. הוא תוקפני, רועש, יותר מדי פעמים מדבר על עצמו בגוף שלישי, לא האופציה הראשונה של, נגיד, נהג להתעסק איתו בכביש.

מצד שני, קובי הזה כנראה היה האיש להתעסק עם טבריה. שיקום מי שאמר לזוגתו בימים האחרונים, היי, חמודה, אולי ניקח לנו סופשבוע, בעצם למה לא שבוע שלם, וניסע למלון בטבריה. ניקח הפלגות על הכנרת, נעשה צעדות בטיילת היפה ומלאת החיים, נאכל במסעדות המצוינות בעיר. למה שוב לטוס לאנטליה כשיש לנו פנינת חן כמו טבריה, נכון?

אפשר להניח במידה רבה של ודאות שאף אחד לא קם. טבריה מתה. כלומר היא מקיימת חיים במובן של אספקת קורת גג ומספר שירותים בסיסיים לתושביה, אבל כעיר תוססת, תיירותית, שופעת אפשרויות בילוי ובידור, ובעיקר מנצלת את מיקומה הנהדר כמי שיושבת לחופו של האגם היפה והיחיד בישראל, טבריה התפגרה כבר לפני שנים רבות.

נכון לימים אלה, האטרקציה היפה ביותר בטבריה היא הכביש המוליך ממנה החוצה לסובב כנרת. הבניינים בה מוזנחים, הרחובות מלוכלכים, יד אוהבת וטיפוח הן מילים גסות. מי שעובר בה בשעות הערב, בוודאי בימי סוף השבוע, פוגש עיר מוחשכת, חנויותיה סגורות, אנדרטה גדולה ומזדקרת של דיכאון.

כמעט רבע מתושבי העיר הם חרדים, ואלה - גם בהסתמך על בני ברק - עסוקים יותר בחיי הרוח מאשר בטיפוח הדשא והשקיית העציצים בחזית הבית. את המאבק בהתחרדות העיר ותוצאות התהליך הפך רון קובי לנמר שעליו רכב אל כיסא ראש העיר. במהלך כהונתו של קובי התעוררה הטיילת לחיים בערבי שבת. נכסים שעליהם השתלטו חרדים בניגוד לחוק הוחזרו לבעליהם המקוריים - לפחות אחד מהם, כמו שמראה הסדרה "טבריה - מתחת לקו האדום", שהיה לישיבה חרדית, שב לייעודו המקורי - בית מלון. מתוך צורך אמיתי, וגם כדי להרגיז ולהתגרות, שלח קובי משאיות לפנות את האשפה ביום שבת דווקא.

אלא שאדם אחד, חדור מטרה ככל שיהיה, אינו יכול להתמודד עם כוחות גדולים ממנו. קובי היה יכול להתגרות בתושבי השכונות החרדיות, אבל בשליט הארץ אריה דרעי לא יכול היה להתגרות. מלכתחילה לא הצליח קובי להקים קואליציה במועצת העיר, שמרבית חבריה היו חרדים ודתיים מזרמים אחרים. שלוש פעמים ניסה קובי להעביר את תקציב העירייה במועצה, ושלוש פעמים נכשל. לבסוף, אחרי שנה וחודשיים בתפקיד, בתום מאבק משפטי, הדיח דרעי את קובי מכס ראש העיר ומינה במקומו ועדה קרואה.

"טבריה - מתחת לקו האדום" מתעדת את סיפורו האישי של רון קובי - ביוגרפיה אישית, רעייתו, ילדיו וכיו"ב (לא לגמרי נחוץ, אפילו מיותר), את המאבק בהתחרדות העיר דרך עיניו, הרחובות המעודדים ו/או הזועמים ואת סיפור הדחתו (מרתק). אפשר, דרך רחובות טבריה המתחרדים, להפוך את העיר שעל שפת הכנרת למקרה מבחן לכל הארץ. כי הרי בבוא הזמן הריבוי הדתי והחרדי יעשה את שלו גם בבית שמש, קריית גת, דימונה, ובזחילה גם לתוך הערים המרכזיות, ואף שמדינת ישראל מעדיפה לטמון את הראש בחול, יגיע הרגע שבו תיאלץ הארץ לפתור את הבעיה הכל כך גדולה, והיא איך חיים זה לצד זה.

במונחים תקשורתיים, בטח בקצב הכרוניקה הישראלית, רון קובי הוא היסטוריה עתיקה, ומעט מוזר אם כן שהוא נשלף מהבוידם דווקא בימי החקיקה המשפטית הסוערים האלה. גם בג"ץ טבריה אינו סיבה מניחה את הדעת בתשובה לשאלה מדוע הסדרה לא שודרה, לפני, נגיד, שנתיים. מאידך, מאבק החילונים והחרדים רלוונטי אצלנו כתמיד ועוד יגדל ויתפוס מקום מרכזי בהוויה הישראלית ככל שיחלוף הזמן. ואצלנו הרי דבר לא הולך בטוב. האדמו"ר מגור לא יישב עם יאיר לפיד לחתום על אמנה המנסחת את החיים בצוותא. אחד מהצדדים יכופף את ידו של האחר. ולטובת ניצחון החילונים, כנראה שעם כל הרעש והצלצולים מתאימים רק הרון קובים.

לראות או לוותר: לראות. עוד תוספת למועקה הישראלית.