ב־95' הייתי שחקן חופשי לאחר שנים של משחק בתיאטרון באר שבע", שלמה סדן משחזר כיצד נהיה כוכב בשנות ה־90, כשנבחר לככב כמייק לינוביץ', הדמות הרחוקה ביותר מהקיבוצניק שהוא, בסדרת הטלוויזיה "רמת אביב גימל", הנחשבת לאופרת הסבון הישראלית הראשונה. "פתאום מצאתי את עצמי במשהו סטייל אמריקה, בסגנון 'היפים והאמיצים', 'דאלאס' ו'שושלת', שלא הכרנו בארץ והשפה שלו באה מהבמה.
זאת, כשלא ידענו לאן זה יגיע ומבחינתנו זה היה כמו ללכת בשדה לא חרוש. במאי הסדרה יואל זילברג הביא מארצות הברית דפוסי מחשבה שלא היו מוכרים כאן, עם דגש על בלונד ועיניים כחולות בבחירת השחקנים. הטלוויזיה הייתה מאוד שוביניסטית, משהו שלא יעלה על הדעת שיהיה בטלוויזיה של היום. זה השתקף גם בבחירת המקום שבו התרחשה העלילה, רמת אביב גימל, שהיה כביכול מנותק מההוויה הישראלית. לא הכרתי עד אז את השחקנים ששיחקו שם איתי.
עם גילת אנקורי, בתפקיד עידית לינוביץ', אשתי, הייתה לי כימיה נהדרת, מה גם שהיא הייתה שם הכי קרובה אליי בגיל ונשארנו מיודדים לאורך זמן יותר מאשר עם האחרים, שכאילו באנו ממקום שונה".
לדבריו, באותם ימים היה עליו לתמרן בין התא המשפחתי שהקים באותה עת ובין זיהויו ברחוב כמייק לינוביץ'. "תופעת הידוענים, שהיום הפכה במידה רבה לתופעת המשפיענים, עדיין לא הייתה אז", הוא מציין ומעיר במין הומור, "יש העושים מזה מיליונים". "העובדה שהכירו אותי יותר לא הוסיפה לי לחיים", הוא אומר עוד. "מדובר בתרבות שלא באתי ממנה ולא ניסיתי להבין אותה. עד היום היא לא חלק אמיתי ממני. הפרסום לא עשה שום דבר לאגו שלי, אבל הפרטיות שלי קצת נפגעה. זה התבטא בשיחות טלפון שהיו מיועדות למייק לינוביץ', עם סקרנות בלתי מובנת לשמוע איך דיבר במציאות ושאלות מוזרות כמו אם יש לי את הטלפון של יעל בר זוהר, ששיחקה שם את בתי שרון".
"לא רק שלא חיכה, אלא גם לא הייתה מה שנקרא בתחום שלנו 'תעשייה' עם שדרוג לתפקיד נוסף, מה גם שלא הייתי אקטיבי כדי לרכוב על ההצלחה. לא רצתי להשקות, כפי שאומרים כעת וכשהיה צריך, די נגררתי לשם בשערותיי, מה גם שזה לא נתן לי כלום והרגשתי שכל יציאה כזאת שרפה לי ערב, שעליו בכלל לא קיבלתי כסף ומבחינתי היה עול".
"אהבתי מאוד לנהוג ובעצם עד היום. אז לאחר שהייתי תקופת מה נהג מונית, עזבתי את זה להמון שנים עד שחזרתי כשהבנתי שבין תפקיד לתפקיד רצוי שתהיה לי איזושהי הכנסה קבועה מחוץ להדרכה בחוגים ולבימוי אירועים פה ושם, גם הקראת ספרים בספרייה לעיוורים, מה שכבר אינני עושה. אגב כך נפתח בפניי עולם הספרות שהביא אותי לכתוב רומן משלי, 'ספרי לי עוד על מאריק', כשהנהיגה במונית מאפשרת לי לשלוט בזמן שלי".
ועוד הפתעה מצדו של סדן: "כשהבת הקטנה שלי, מעין, התחילה ללמוד באוניברסיטת בן־גוריון, אמרתי - 'עכשיו גם אני רוצה!', ונרשמתי ללימודי היסטוריה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בהר הצופים במסגרת הפתוחה לאלה שאין להם תעודת בגרות, מה שלא יכולתי לרכוש בקיבוץ. משנת הלימודים הקרובה אוכל להיות תלמיד מהמניין".
החיים הכתיבו לו עיכוב מצער במימוש החלום הזה. בעודו לוחם בגולן במלחמת יום הכיפורים נפל שם אחיו הגדול מוטי בגיל 27. "לקחתי את האסון בצורה מאוד קשה", הוא נזכר. "צריך להבין שאם לצעירים של היום רצח רבין מהווה טראומה משמעותית, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת בקרב דור שלם".
סדן המשיך לחלום על משחק, אך עדיין נשאר במשק, שבו עבד במטעי הבננות, ייצר גביעי לבן במפעל הפלסטיק המקומי וגם התבוסס ברפת. "הכי כיף היה לדרוך שם על ה'עוגות' של הפרות בדרך לחליבה", הוא מעיד בהנאה.
תוך כדי כך אירע לו משהו שהיווה לגביו מעין הקדמה לקריירה הבימתית שלו. זאת, כשבמהלך שירותו כקמב"ץ מילואים בנח"ל הייתה מי ששמעה אותו מקריא איזה קטע - והמליצה עליו לקורס קריינים בירושלים. "כך נהייתי קריין רצף בטלוויזיה ובמשך אי אלה חודשים מצאתי את עצמי על קו בית זרע־ירושלים", סדן מציין. "קשה לומר שהעניין סיפק אותי.
גם ניסיון להריץ אותי - מי שהיה שחקן בקבוצת הכדורעף בקיבוץ - במגרשים לצדו של יורם ארבל, כדי להכשיר אותי לעבודה במחלקת הספורט, לא עלה יפה, כשהבנתי שזה לא יקדם אותי למה שרציתי באמת, כלומר לשחק".
צעדיו הראשונים במשחק היו על בימת הקיבוץ. משם הוא המשיך ללימודי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, שאותם סיים ב־79'. אז עזב את המשק כדי לפצוח בקריירה בתיאטרון באר שבע, ש"שמונה העונות שלי שם היו מחנה אימונים אחד גדול". כשחש שם שהוא דורך במקום, עבר לתל אביב עם כוונה לברוח כמה שיותר רחוק ממסגרת של תיאטרון רפרטוארי.
סדן גרוש וחי בשוהם. הוא אב לשתי בנות וסב לשני נכדים. כשסדן נשאל אם הוא צופה בריאליטי בטלוויזיה, הוא עונה במשובה - "לא, יש לי פתק מהרופאה". האם היה משתתף בתוכניות האלה? "מציעים לי בערך אחת לחודשיים ואני דוחה", הוא אומר. "כיום, כשמנסים לשכנע אותי, אני מסכים, אבל אומר שקודם ישימו מיליון שקל בבנק".
סדן לא רק סרבן ריאליטי. "הטלוויזיה כמעט לא דלוקה אצלי", הוא מצהיר. "אם כבר, אז לצפייה במשחקי כדורגל. אני לא מחפש את זה. יש לי מעט זמן פנוי, שחשוב לי יותר להקדיש אותו למשפחה. זה לא כמו בעבר, כשהזמן היה מוצר יותר זול". כשאני שואל את סדן, ששום תפקיד שגילם לא התקרב למייק לינוביץ', אם סדרה כמו "רמת אביב גימל" יכולה להצליח כיום, הוא משיב: "אני לא חושב. הטלוויזיה עברה מאז אבולוציה. אנחנו חיים בעולם אחר שלא פתוח לדברים כאלה, הבידור השתנה לגמרי".
התרעות פיקוד העורף